לא יותר

מה אכפת לי. הוא בעט בפחית בזמן שהלך. הידיים בכיסים. הראש למטה. כבד. מלא מחשבות. והפחית התגלגלה קדימה. עד שנעצרה. ואז בעט בה שוב. התגלגלה. הוא דווקא אהב את הרעש שלה כשהתגלגלה. מפריע כזה. שירגישו את מה שהוא מרגיש בפנים.

לבסוף, הפחית התגלגלה לרגליו של אדם אחר. נגעה בנעליו בעדינות. וכשהרים את עיניו כדי לאמוד את גודל הסכנה, הבין אותה. האיש שמולו היה גדול. ממש. מסוג האנשים שלא היית רוצה לעצבן. מקרר כזה. אולי לא שרירי, אבל בנוי כמו הר.

הענק סקר אותו בעיניו. גבותיו צפופות. נראה כאילו מגבש החלטה אם לאכול אותו או לגלגל אותו לתוך הפחית. רק שבמקום זה, התפשט חיוך קטן על שפתיו. הוא שאל "מה קרה?" בעדינות. ומשהו במבט של הענק גרם לדמעות להתחיל להתגלגל בעדינות על לחייו.

בפעם הראשונה מזה הרבה זמן הרגיש שמישהו רואה אותו. וכמה היה צריך חיבוק. לא יותר.