"למה אנשים כבר לא כותבים דברים חדשים?", שאל אותי בהודעה פרטית. וזו הייתה שאלה מעולה. כי באותה נקודה בפורום שניהלתי פתאום נהיה שקט. אנשים פחות כתבו. פחות שאלו שאלות. פחות הגיבו. והעלייה של פייסבוק באותה התקופה יכלה להסביר את זה. רק שזה לא היה העניין.
לפני שנים בארה"ב התחילו ללמד בחורות לצעוק "שריפה" כשמנסים לאנוס אותן. החוקרים גילו, שכשאנשים שומעים בחורה שצועקת לעזרה הם מניחים שמישהו אחר יצא לעזור לה. והם, לא יוצאים. רק שכשהם מרגישים שהם בסכנה, הם ייצאו. מניפולטיבי? אולי. אבל לפחות עובד.
כשמספיק אנשים מחכים שאחרים יעשו, אף אחד לא עושה. כל אחד מאתנו מחכה למישהו אחר שיעשה עבורו את העבודה. יוריד את הנטל. ייקח את האחריות. זו הסיבה שאנחנו מכתירים מנהיגים. רק שלאט לאט אנשים מבינים שהמנהיגים הם לא מה שהם חיפשו.
במקום לשאול למה אחרים לא כותבים דברים חדשים, כתבו דברים חדשים. אל תחכו למישהו שיכתוב משהו שתוכלו להגיב לו. במקום לשאול למה אף אחד לא עושה בשביל אדם אחר, עשו בשביל אדם אחר. אל תחכו למנהיגים שיצייתו להפגנות. צאו החוצה, עזרו לאנשים.
השינוי לא טמון בדרישה מה"הם" שיעשו עבורנו. אנחנו צריכים לעזור האחד לשני.
אנחנו ההם. אנחנו העם.