כמו סלע

הוא עמד מולם כמו סלע ענק. כזה, שרק הטבע והזמן יכלו להותיר בו חריצים. לוחם עוצמתי. עטור קרבות. רק שהמבט שלו הסגיר רוך אמיתי. כזה, שרק הורה יכול לבחון בו את ילדיו. והם, הסתכלו בו בהערצה. גם בגלל מי שהיה וגם בגלל מי שהוא.

"בזמני שלווה", כך אמר, "עשה לך מלחמה בקופסה. כדי שתוכל לאמן את היכולות. לחזק את המוח. להישאר מוכן לכל קרב שעשוי לצוץ בדרכך. ובכך, תוכל להישאר דרוך גם כשאתה רגוע. כמו עץ הבמבוק השליו, שיודע כי אם תבוא הרוח יוכל לה. ולאחריה, יחזור לשלוותו".

"בזמני מלחמה", המשך, "עשה לך שלווה בקופסה. כדי שתוכל לחזור רגע למרכז שלך. לשלוט בעצמך. להתאפס. לאפשר לעצמך לראות את המציאות הרחבה יותר. לדעת איך להגיב מתוך מקום שקול יותר. כמו חתול המתמתח בשמש, נהנה מהרגע, בין קרבות החתולים".

"בזמני מעבר", הוא סיים, "תהיה הקופסה". דמעה זלגה על לחיו המסותתות כאבן. והם, יבינו רק כשיהיו במקומו למה התכוון. ולמה זלגה הדמעה. והם, שמעולם לא ראו אותו נסדק, אהבו אותו יותר. ראו לרגע את האדם שהוא. ולא את הסלע.