וכל מה שהיה לו, התגמד. כל הכסף. כל המעמד. כל המוניטין. כל החברים והמסיבות והבלגן. כל העמדות והאג'נדות והוויכוחים הפוליטיים הלוהטים. כל אלו לא היו שווים לו כלום. הוא היה מוכן להחליף הכל בחיבוק. אחד. אמיתי. מהלב.
רק שכדי לקבל חיבוק אחד אמיתי מהלב, הוא היה צריך קודם לסלוח לעצמו. על כל השנים שלא הקשיב ללב. הרבה לראש. הרבה לבטן. רק שללב, לא כל כך. כי הלב מסיח, הוא נהג להאמין. הראש היה שקול. הבטן היה לה חוש מעצמה.
כל השנים, הוא חשב דרך ההיגיון שלימדו אותו. חידד את החושים שלימדו אותו להיזהר מהמציאות ולהגיב. ורק הלב שלו, היה בצד. רק שכל ההיגיון והאינטואיציה החביאו ממנו שלא עשה את מה שבאמת רצה. את מה שהלב שלו רצה. כל השנים האלה.
ערום הוא עמד מול הלב שלו. דומע. פוגש את עצמו בפעם הראשונה. מסתכל לעצמו בעיניים. בלי שום קליפה מיותרת. ביקש מעצמו סליחה על שלא שם לב. ובפעם הראשונה, שם לב. וקיבל חיבוק אחד אמיתי מהלב.