בוא תראה רגע, הוא אמר לי. תסתכל על הסרטון שעל המסך הזה. לא ראית משהו כל כך יפה. כל כך צבעוני. כל כך חד. כל כך מדויק. כאילו שאתה רואה את היער הזה במו עיניך. ואפשר לשים לב לכל הפרטים הכי קטנים. רק שזו, אשליה מתוחכמת ולא יותר.
ככל שעוברות השנים, מנסות יצרניות המסכים לייצר מסכים טובים יותר. כאלה שיאפשרו לנו לראות טוב יותר. בכל זווית צפייה. בכל זמן, מקום ותאורה. מסכים קטנים יותר עבור שעונים ונגנים. מסכים גדולים יותר עבור טלוויזיות ביתיות. ומסכים בינוניים כדי שנוכל להסתובב אתם בכל מקום.
רק שכבר הגענו לשם. כמעט בכל מכשיר יש כבר מסך מעולה. אז מה עושים? ממציאים יתרונות. חלקם, יתרונות שאנחנו לא באמת צריכים. אחד מהם, הוא מסכי ה-4K וחבריהם המתקדמים הרבה יותר. כי שם, אפשר לראות תמונה בצורה כל כך מדויקת, עד שהיא יותר מדויקת מהמציאות.
כן, מה ששמעת. אנחנו לא רואים בעיניים שלנו באותה חדות כמו של מסכי ה-4K. בעיקרון, מסכי ה-HD המתקדמים היו בדיוק מה שמדמה את המציאות, כמו שהיא נתפשת. רק שליצרניות המסכים הייתה יכולה להיווצר בעיה גדולה מאוד, אם לא היה לאן לשדרג.
אז הן הפכו את המסכים לכאלה שמסוגלים להקרין עוד גווני צבע. כאלה, שאני בספק אם העין האנושית יכולה להבדיל ביניהן. וכדי להמחיש לנו שזה כל כך טוב, הוסיפו למסכים אפקטים. כאלה שנותנים לנו אשליה שאנחנו רואים בהן טוב יותר. כי הן משפרות את המסך ולא את העיניים שלנו.
==============
ברמה מסוימת, האדם אמור היה לשלוט בטכנולוגיה. הוא הרי יצר אותה. המציא אותה. והוא יצר אותה עבורו. כדי לתת מענה לבעיה מסוימת. או לבצע משהו בצורה יעילה הרבה יותר מאי פעם. זה הרעיון הכללי. לפחות על הדף. רק שכל טכנולוגיה מתחלקת ל-3, ברמת העיקרון:
החלק הראשון הוא החומרה. הדבר עצמו. הרכיבים הפיזיים שמרכיבים אותו. החלק השני, הוא התוכנה. המוח שמפעיל את הרכיבים. החלק השלישי, הוא ממשק המשתמש. הדרך שבה אנחנו אמורים להפעיל אותו. להשתמש בו. לעדכן אותו. או כל דבר אחר שאנחנו אמורים לעשות אתו.
פעם, בעידן שהחומרה הייתה מוגבלת יותר, התוכנה שלה הייתה מוגבלת. בגלל זה, ממשק המשתמש שלה הגביל אותנו לעשות דברים ספורים. לא בגלל שהם לא רצו. אלא בגלל שלא ניתן היה לעשות איתה משהו כל כך מורכב. ואם רצינו לעשות משהו יותר מתוחכם, היינו צריכים לוותר עליו. או לאלתר.
עם השנים, הטכנולוגיה נהייתה יותר ויותר חכמה. רק שאנחנו התרגלנו לאלתורים של פעם. ולפעמים משתמשים בטכנולוגיה החדישה בדרכים קצת ישנות. כי התרגלנו לעשות את זה. ובעוד שקל יחסית לעדכן טכנולוגיה, הרגלים קצת יותר קשה לשנות.
==============
ככל שעוברות השנים, אנשים מסוגלים להתרכז פחות ופחות. גם אנשים שפעם היו תולעי ספרים, כבר לא מסוגלים להתרכז בספרים. מעדיפים ספרי אודיו. כאלה שמקריאים בהם את הטקסטים. על פניו, כי זה יותר יעיל ואפשר לעשות את זה בנסיעה. רק שזה לא באמת העניין.
לפני מספר עשורים, ביצעו מחקר על טווח הקשב של האמריקאי הממוצע. משום מה, רוב הנחקרים היה מסוגל להתרכז במשך פרק זמן של מספר דקות מועט. וזה היה מוזר. כי אותו מספר דקות חזר על עצמו שוב ושוב. החוקרים, היו סקרנים לגלות למה דווקא פרק הזמן הזה.
אז הם התחילו לבדוק מה בחיי אמריקאי ממוצע אורך את אותו פרק זמן. התשובה הפתיעה אותם, בדיוק באותה מידה שהייתה להם הגיונית. זה היה אותו פרק זמן שעבר בין הפסקת פרסומות אחת לשנייה בטלוויזיה. או במילים אחרות, הטלוויזיה הרגילה את האנשים להתרכז לפרק זמן מסוים.
ההרגלים שלנו נוצרים מעשיית דבר באופן מסוים שוב ושוב. רק שההרגל לא מסתכם בעשיה בלבד. מצטרפת אליו גם כל המסגרת שמסביב. מתי אנחנו עושים אותו. מה מסמן לנו להתחיל לבצע אותו. כמה זמן אנחנו רגילים לעשות אותו בכל פעם. הדרך שבה אנחנו מבצעים אותו בדיוק. וזו רק ההתחלה.
אנחנו כבר בעידן, שבו האינטרנט כבר מובן מאליו. מוצפים במידע. המון מידע. בו זמנית. נדרשים לעשות המון דברים במקביל. בגלל הזמינות הגדולה יותר למידע. בגלל הזמינות הגדולה יותר לעבודה. בגלל ההתראות הסלולריות. ובגלל שהתרגלנו לעשות את זה. והרגלנו אחרים לצפות שנעשה את זה.
רק שהתמכרנו לכל הרעש והמהירות. והסטרס שהיה נוצר פעם מעומס המידע לא נעלם. הוא פשוט נפתר על ידי שימוש נוסף בטכנולוגיה. בדיוק כמו בכל התמכרות אחרת. כזו שבה כל אחד חושב שהוא יכול להפסיק מתי שהוא רוצה. כזו שמרעיבה אותנו כלפיה. ללא כל שובע. וללא כל ריכוז.