בהתחלה, הוא שמע את משק כנפי הציפורים. נמלטו באינסטינקט מיידי, כאילו טורף אכזר הגיע. לאחר מכן, הגיעו טפיפות הפרסה. חיות החלו לשעוט קדימה. בורחות ממשהו מאיים. ואז השמיים קדרו. אף אחד מהם לא צפה את זה. עלים החלו לרחף באוויר. ורוח עוצמתית החלה לנשוב.
הרוח נשבה, והוא זז איתה. קד קלות קדימה. מאפשר לה להניע אותו. ושורשיו, נטועים עמוק באדמה. במקום שבו אף אחד לא רואה. כל אחד מהם דק מעין כמוהו. כדי שיוכל לשאוב כוחות להמשיך ולצמוח. רק שרשת שורשיו אפשרה לו להיות יציב מספיק. וגמישותו, להתמודד עם הרוח עד שתחלוף.
אחרים כבר נשברו מזמן. אלו שניסו לעמוד מולה. להזדקף. כאילו בוחנים מי יתקפל ראשון. רק בזמן שהיא נסעה בנתיבה הטבעי, הם נסדקו ונשברו. אלו ששורשיהם לא היו עמוקים ונרחבים מספיק, פשוט נתלשו ועפו. והוא, נע בנידות קלות קדימה. יודע שתחלוף. כמו שחלפו כל אלה שלפניה.
בקרוב תזרח השמש, ויוכל לפרוס את עליו. לקלוט את קרניה מלאות האנרגיה והחום. ליהנות מפירות הרוח והגשם. אחרי הכל, האדמה שזזה חשפה מינרלים שהיו עד עתה חבויים. רק שזה עדיין לא היה הזמן להגיע לשם. עכשיו היה הזמן להשתחרר ולנוע. להתמסר מתוך רגיעה שלמה למעגל החיים.