כל הרוסיות הן… כל הערבים הם… כל הצמחונים הם… כל העשירים הם… כל הפליטים הם… כל האשכנזים הם… והרשימה רק נמשכת. כל כך קל להכליל. ליצור סטיגמות. להאמין שכל האנשים מסוג מסוים הם בעלי אופי אחיד. מסוגלים להגיע רק לתוצאה אחת. רק שכל העניין לא כזה פשוט.

יצירת הכללות היא פעולה מאוד טבעית. אוטומטית. המוח שלנו חייב להתמודד עם המון מידע. אז הוא מכליל. כי חווינו משהו עם מישהו שהוא חלק מקבוצה מסוימת. או שמענו עליהם ממקור אמין לדעתנו. קיבלנו הוכחה נוספת. אפילו חלקית. ולא צריך הרבה יותר מזה כדי להכליל משהו על כל הקבוצה.

המוח שלנו לא עושה את זה כי הוא גזען או מתנשא. הוא פשוט חייב לעשות סדר במידע. בצורה מהירה מאוד. כדי לדעת מה לעשות בזמן אמת אם נתקל באדם מהסוג הזה. להבין אם הוא אויב או חבר. אם הוא יעיל או לא. להבין אם להגיב כלפיו או להתעלם ממנו.

מאותה הנקודה, כל דבר שמאשר את ההכללה מחזק את דעתנו. כל דבר שלא, נתפש כיוצא דופן. וההכללה יוצאת לדרך. נתקעת לנו בראש. הופכת להיות אמונה מלאה. אמונה שמשרתת אותנו. כי עכשיו, אנחנו יודעים איך להגיב אליהם. איך לפרש התנהגויות שלהם. איך לדבר עליהם.

אנחנו שונאים כמובן כשעושים את זה כלפינו. רק שאנחנו עושים את זה מבלי לחשוב פעמיים. וזה טבעי לחלוטין. כי עבורנו, זו אמת. ולדעתנו האישית, ההכללות השליליות שמנסים להכליל על הקבוצה שלנו הן שקריות, מטופשות ולעתים אפילו גזעניות.

ואז, כשאנחנו מסתכלים על אותה קבוצה אנחנו רואים אוסף פרצופים זהים. כאלה שמסוגלים לעשות רק דבר אחד. לחשוב רק בצורה אחת. להתנהג רק באופן מסוים. כי קל לעשות את זה. זה מפשט את החשיבה עליהם. והרי זו כל הפואנטה עבור המוח. להקל על ההבנה. להאיץ אותה.

זה גם מאפשר לנו להרגיש יותר טוב עם עצמנו. לחזק את האמונה שלנו שאנחנו בקבוצה הנכונה. להבין למה הקבוצות האחרות פחות טובות. לפעמים אפילו נחותות מאתנו. יוצר לנו גאוות יחידה. לא מתוך רצון להיות גזענים חס וחלילה. אלא בעיקר כדי להצדיק את הקבוצה שאליה אנחנו משתייכים.

עצם כך שאדם מחזיק בסטיגמה כזו או אחרת, לא הופכת אותו אוטומטית לרע. או למסוכן. או לגזען מרושע. אחרי הכל, זה מה שלמד. וכשאין משהו שבאמת יערער לו את הסטיגמה, אי אפשר לצפות שישתנה. כי עבורו, זו אמונה שמגשימה את עצמה. רק שזה לא חייב להיות מצב נתון.

הדבר היחיד שיכול לעזור לנו לאבד את הסטיגמות הוא הרצון להכיר אנשים מקבוצות אחרות. אנשים שהם לא כמונו. ומספיק להכיר אישית אדם כזה. אדם כזה שבאמת נחבב. ואת המשפחה שלו. או חבר או שניים שלו. ברגע שאכפת לנו מאדם שמגיע מקבוצה מסוימת, אנחנו רואים את פניו לראשונה.

מאותו הרגע, הוא כבר לא חלק מאוכלוסייה אחידה. וברגע שלמדנו שלא כולם נראים ומתנהגים אותו הדבר, אנחנו מתחילים פתאום למצוא המון יוצאי דופן. לעתים כל כך הרבה, עד שאנחנו מבינים שההכללה שעשינו, נכונה דווקא רק כלפי מיעוט באותה אוכלוסייה. ולא כלפי הכלל.

רק שבאותו הרגע, קורה דבר נוסף. כשאנחנו מתייחסים לאדם כאדם ולא כחלק מקבוצה, הוא פתאום רואה גם את הפנים שלנו. והסטיגמה שלו כלפי הקבוצה שלנו מתחילה להיסדק. אז, אנחנו מוצאים את עצמנו פתאום פנים מול פנים מול אדם שעומד מול אדם. ורק באותו הרגע נוצרת תקשורת אמתית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תפריט נגישות