מבלי שיכפו עלינו דבר

סדר לי הנחה. תוריד לי במחיר. מה אכפת לך. אתה גם ככה פותח קורס. בוא לקראתי. אז מה אם אמרתי. תחזיר לי את הכסף. לא כי לא נהניתי. אלא כי עכשיו אני צריך להוציא אותו על משהו אחר. תאמין לי אני אחזור. אתה מפסיד לקוח ככה. תאמין לי אתה לא יודע לנהל עסק.

למה כל כך יקר? למה רק בשעות הערב? למה אין קורס רק לגברים? למה אתה לא מרים הרצאות מבוא בחינם? למה שלא תשב איתי ותפתור לי את הבעיות בחינם ואחליט אם בא לי על הקורס שלך? זה רק בדיקה לראות אם מה שאתה מלמד עובד.

אבל אין לי כסף. אבל אני חייל. אבל אני מטפל בקרוב משפחה. אבל אני נורא רוצה. אבל לא מתחשק לי יותר. אבל מתחשק לי מאוד. אבל אתה מפסיד לקוח ככה. אבל אני אשלם לך מיד כשיהיה לי. אבל אם הקורס יעזור לי, ארוויח בעזרתו כסף ועם זה אשלם.

אעשה לך שיימינג ברשתות החברתיות. אספר עליך דברים. מה זה משנה אם הם נכונים. יש לי קהל קוראים. ואת הנזק זה כבר יעשה. אחרי הכל, לך תוכיח שאין לך אחות. למה להסתבך. הרי כל העניין הוא לטובת כל הצדדים. מה אכפת לך.

מגיע לי. לא מגיע לך. ולא אכפת לי. כי מגיע לי את מה שמתחשק לי.

ותמיד יהיו כאלה. כאלה שלא יעריכו עד כמה מורכבת היא העבודה של המרצה. להצחיק. להעביר ידע בצורה מרתקת. להביא גם כאלה שבטוחים שיש להם הפרעת קשב לשבת מרותקים במשך שעות. להוכיח להם שהם יכולים להצליח יותר. להגיע להישגים. לצאת מכלא הפוטנציאל הלא ממומש.

כאלה שיאיימו. שיתקפו. שינסו לצאת גברים. ולהקטין אחרים שלא משתפים איתם פעולה. לספר סיפורים חצי אמתיים. ושהכל ילך לעזאזל. השיטה שלהם או שום דבר. משיגים את דרכם באיומים. ולא כי באמת מגיע להם. אלא כי הם מנסים לקמבן. להשיג את מה שלא ניתן.

כן, יהיו כאלה שיתקפלו מולם. זה טבעי. רוב האנשים הנורמליים יעדיפו להימנע מוויכוחים וחיכוכים. אנחנו בסך הכל רוצים לעשות את עבודתנו. והמלחמות האלה מרגישות תמיד כל כך מיותרות. אז הרוב יתקפל. יסדר. יעגל פינות. יתכופף. רק כדי שהסערה תחלוף והלקוח תמיד יהיה מרוצה.

רק שהלקוח לא תמיד צודק. לפעמים כן ולפעמים לא. וההתקפלות מול לקוח אלים רק מוכיחה לו 2 דברים. הראשון, שהוא צודק. גם כשהוא לא צודק. והשני, הוא שאלימות ולחץ משיגות לו תוצאות לא שגרתיות. לא כי מגיע לו. אלא כי הוא מגלה שמותר לו לפגוע באחרים כדי להשיג את מבוקשו.

רק שאז, עוד דבר קורה. התיאבון נפתח. ולפעמים, ללקוח יש תחושה שהוא זה שנדפק. כי אם הוא השיג את זה כל כך בקלות, הוא יכול היה להשיג יותר. וכך המעגל נמשך. וכך ההערכה של אנשים לבעלי מקצוע יורדת. כי בסופו של יום, ככל שאדם משלם לכם פחות הוא מצפה מכם ליותר.

ולא כי הוא החליט. אלא כי זו המשוואה שאתם הצבתם. אתם הייתם אלו שבחרו לקבל את היחס הזה. והם, רק משחקים בתוך כללי המשחק האלה. הרי אם נתנו להם את זה, למה שלא ישתמשו בזה? זה כבר שם. בשל לקטיף. וכל מה שהם צריכים זה רק לעשות את זה.

זה לא מצב נתון. זה לא חייב להישאר ככה. והם גם לא עושים את זה בכל מקום. הרי לא יאכלו במסעדה ואז יבקשו החזר כי לא מתאים להם. או ייכנסו לספר ויבקשו שיעשה להם רק גוונים בחינם והם יחליטו אם לבוא לעוד תספורת. או ללכת למכולת ולדרוש 50% הנחה על מה שבא להם.

אם לא מדובר על שירות מציל חיים, הם לא חייבים את זה. וגם אנחנו לא חייבים למכור בכל מחיר. למרות שלפעמים נדמה שאם לא נעשה את הצעדים האלה, לא נמכור. רק שאם אלה ההרגלים שאנחנו מפתחים, העסק שלנו אולי יעבור את היום. ולא בטוח שאת מחר.

כי תמיד מישהו ימכור ביותר זול. תמיד מישהו ירצה הנחה. תמיד מישהו ירצה שנעשה דברים שאנחנו לא אמורים. וזה בסדר שירצו. לפעמים, אפילו מגיע להם. רק שזו זכותנו לבחור, האם לעשות את זה. ולהציב גבולות. לא כי אנחנו רעים. אלא כי כך עלינו להתנהג אם נרצה להמשיך להתקיים עסקית.

כי יש לקוחות שכן מוכנים לשלם על איכות. להעריך איש מקצוע. כאלה שכבר מרוצים מהשירות או המוצר שלנו. ואם ניתן להם את התחושה שיכלו "לקמבן" אותנו, הם ירגישו מרומים. ויעריכו אותנו פחות כבעלי עסק. ובסופו של דבר, לא נוכל להמשיך לתת להם את היחס המעולה שהבטחנו להם.

וזה הרי, כל העניין בעסק. לפעול בעקביות כדי לעזור ללקוחות שלנו. לתת להם שירות. ולגרום להם להיות מרוצים בתוך המשוואה שיצרנו. מה מקבלים ותמורת מה. וזו הבחירה שלהם, אם להתנהל בתוך כללי התקשורת מולנו או לא. ולעמוד מאחורי כל התחייבות שלנו. מבלי שיכפו עלינו דבר.