עמוק בתוך הכעס, הוא ישב. ילד קטן בתוך גוף של נער זועם. שונא את הסביבה. שונא את המפקדים. שונא את החיים. ומחפש לפרוק את הזעם הזה מתי שרק אפשר. על אנשים. על רכוש. על עצמו. להפוך את הכאב שבפנים לכאב שבחוץ.
מגיל קטן אמרו לו שזה לא יעבוד. שלא ייצא ממנו כלום. והוא הסתכל על האנשים שבשכונה שלו. ידע שכנראה נולד במקום הלא נכון. למשפחה הלא נכונה. ואולי אפילו בגוף הלא נכון. אולי אם היה נולד במקום אחר, בזמן אחר, למשפחה אחרת זה היה אחרת. רק שהוא היה תקוע בתוך הגוף שלו.
הזעם על המצב תמיד היה בתוכו. היו תקופות שהיה מצליח להשאיר אותו רדום חלקית. עם עין אחת פקוחה. היו תקופות שהזעם היה מתפרץ בגלים שהולכים ומכים. כמו הר געש שמשמיד כל מה שסביבו. וחורך את הקרקע.
עד שיום אחד, הגיע מפקד חדש ליחידה. גדול וחזק. וחייך אליו. והושיט לו יד. והנער, שלא היה רגיל לזה, דחה את היד בהתחלה. לא סמך עליו. כי סימל לו את כל מה ששנא. ויותר מכך, את כל מה שיכול היה להיות, לו רק היה נולד אחרת.
היד נשארה מושטת. עד שהוא נשבר והושיט לו יד בחזרה. ובחשש, הוא יצא אתו למסע. מסע עם האדם הראשון שהאמין בו בחיים. שלא אמר לו מי ומה הוא היה עד עכשיו. אלא מה הוא יכול להיות. והילד, עם כל החלומות שבתוכו, הרשה לעצמו סוף סוף לפרוח החוצה מהנער.
הוא יצא לקורס קצינים וסיים אותו. פיקד על יחידות, חלקן מסווגות. כשסיים כקצין בכיר את תפקידו, המשיך לתפקידי ניהול בכירים במשק. וגם שם, כבש כל יעד ותוצאה. ולכל מקום שהלך, לקח אתו בזיכרונו את המפקד, שלא בנה אותו. או הוביל אותו להצליח. אלא רק האמין בו.
וזה כל מה שהוא היה צריך.
אתמול, ישב אצלנו אותו בכיר במשק עם אשתו. לבוש בג'ינס וסוודר. ובכה שלא הצליח להודות פעם אחת אחרונה למפקד שהאמין בו. לחמי. אביה של אשתי. שמעולם לא לקח קרדיט על הצלחת כל אלו, שלהם עזר. וזו המשמעות האמתית של נתינה.