אנשים שעברו לידו, לא התייחסו אליו יותר מדי. לאדם שעובר שם במהירות, הוא עשוי היה להיראות כמו פסל. למעט נשימות קטנות וקצובות, הוא כמעט ולא זז. הוא לא דיבר. לא צעק. ולא סימן כמעט דבר בשפת הגוף שלו. גם לא הייתה לו שום סיבה לעשות את זה. הוא היה שקוע עמוק בתוך מחשבותיו.
ושם הוא עמד. לצד הדרך. לא יודע בכלל כמה זמן היה שם. גם לא היה לו אכפת. הוא פשוט היה עסוק בחישובים בראשו. חישובים, שיעזרו לו לדעת מראש באיזו דרך לבחור. כמה מהר ללכת. מה הוא עשוי להרוויח או להפסיד בכל אחת מהאפשרויות. ואיך צריך להתכונן לכל אפשרות מראש.
הוא לא רצה לעשות שום טעות. פרפקציוניסט. ככה הגדיר את עצמו בתוך ראשו. וככזה, כישלון הוא בכלל לא אפשרות. הצלחה היא התוצאה היחידה שמתקבלת. ולא זז לשום מקום, כדי לא לטעות. רק שככל שעמד שם יותר, כך עלו יותר טיעונים לטובת כל אחד מהצדדים. וזה בהחלט לא עזר לו להחליט.
בהתחלה, עוד ניסה להתייעץ עם אנשים. רק שסחף אותם ללולאות מחשבותיו. והם, באיזה שהוא שלב, נשברו ונטשו אותו. גם להם היו את הבחירות שלהם. והם העדיפו לבחור ולהתקדם. רק שהוא לא היה מוכן להתקדם. הוא עוד לא הגיע עם עצמו להחלטה חד משמעית.
וכך עברו השנים. ולידו, עברו האנשים. הדרך לא השתנתה. והוא, בדיוק כמוה, נשאר במקומו. חושב ומתבלט. חוכך בדעתו. ומסביבו, הכל צמח ופרח. סביב רגליו, החלו לטפס צמחים. חלקם, כבר הניבו פרחים ופירות. ובעוד שבראשו חש תסכול, בגופו הוא החל להרגיש בנוח.
בנוח עם כאב הגב מחוסר התזוזה. בנוח עם הגשם השוטף והשמש הרותחת. בנוח עם קולות האנשים שעוברים. כי הוא, סיפר לעצמו שהוא לא מוכן להתפשר. ולא יצא לדרך, לפני שזה ירגיש לו מתאים. לפני שכל התנאים יבשילו. והטבע שלו, הפך אותו לחלק מהטבע שסביבו. והחיים, התרחשו סביבו.