היא ישבה בפינה. סופרת עם האצבעות. ואף אחד לא שם לב אליה. כל שאר הילדים שיחקו בקול. נהנים. מקפיצים את הכדור ביניהם. קוראים בכל פעם לבא בתור. זורקים אליו את הכדור. והוא, זורק את הכדור לאחר. רק שאפילו לרגע, הם לא קראו בשמה.
בפינה, היא שרה לעצמה שירים קטנים. דיברה עם חברה דמיונית. שיחקה איתה. והם, מבלי לשים לב אליה, המשיכו לשחק בלעדיה. מעבירים ביניהם את הכדור. וכשהשתעממו, עברו לשחק במשחק הבא. רק ששוב, בלעדיה.
הם לא שנאו אותה. היא פשוט העדיפה לשבת בצד. וכשאני אומר העדיפה, אני מתכוון לכך שלא הכירה מצב אחר. ודווקא לא הפריע לה. הייתה לה את החברה הדמיונית שלה. כי ככה ילדים. מתרגלים. מוצאים דרך להתמודד עם המצב. עם הכאב. עם הבדידות.
היי, תסתכלי. אמרה לה לפתע חברתה הדמיונית. כדור. ובאמת, כדור התגלגל לעברה באיטיות. אחד האחרים לא תפס אותו כנראה. והוא התגלגל לאטו לכיוונה. היא הרימה בביישנות את עיניה. הסתכלה למעלה. ולפניה, עמד ילד. חייכן עם עיניים כחולות.
אפשר? הוא שאל עם יד מושטת. היא חייכה קצת. הרימה את הכדור וזרקה אליו. הוא תפס. חייך חיוך גדול יותר. רוצה? הוא המשיך במבטו הכחול. היא קמה והצטרפה אליהם. וברגע אחד, נהיו לה שני עולמות. זה שלה. וזה שלהם.