הנימוס הוא אוסף השקרים שאנחנו נאלצים לעטות על עצמנו. לא כי אנחנו שקרנים. אלא כי זה מה שנדרש כדי להמשיך להיות אנחנו, כבעלי דעות עצמאיות. וגם לאנשים אחרים, יש את שלהם. שלהם, שלא בהכרח מסונכרנות עם שלנו.
בעולם שבו הדעה שלנו היא מי שאנחנו, עושה רושם כי יש 2 אפשרויות בלבד. לקבור את עצמנו מאחורי הנימוס או לנפנף בעצמנו, לעתים במחיר של פגיעה באחר. ו-2 האפשרויות האלה נוראיות עבור רוב האנשים באותה המידה. כי להיקבר תחת שקרים כואב במידה שווה לאובדן החברים.
אנחנו יכולים לספר לעצמנו סיפורים מכאן ועד האין סוף. רק שהמציאות מתסכלת. מלאה בקונפליקטים. קונפליקטים שאנחנו חייבים לפתור עם עצמנו. או לחקות אחרים שלדעתנו הצליחו לעשות זאת. למרות שגם שם, אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת אם זה עובד להם. רק להניח.
הסיבה לקונפליקט הזה טמונה עמוק בתוך תכנות חברתי. כזה שבו אנחנו חייבים להיות מנומסים וללכת על קליפות ביצים. כדי שאף אחד לא ייפגע. ובו זמנית, חייבים להיות מוחצנים. לצלם את הסטורי. להעלות את פוסט. עוד תמונה. עוד לייק, שיתוף והזדקקות לאהבת ההמונים.
לולאה אין סופית של בלבול.
רק שכל אלה הן מסיכות. מסיכות שאנחנו נאלצים לעטות. ולא כי מכריחים אותנו. אלא כי נדמה לנו שזה מה שכולם עושים. שזה מה שמצפים מאתנו לעשות גם. ומה אם הם טועים? ומה אם אנחנו טועים? ומה אם אף אחד לא יודע מה מצפים ממנו כבר?
אנחנו אבודים. הולכים במעגלים. ובכל פעם, נדמה שמשהו אחר תופס. כולם מחקים אותו. ומגלים שזה לא היה זה. כמו חיפוש אינסופי אחרי משיח שיושיע אותנו. נופלים אחרי נביאי שקר ועגלי זהב. מוכרי תקווה ממולחים שמציעים לנו את הסוף המוצלח ללא התהליך.
האמת, כמו תמיד, נמצאת שם בתוכנו. חלקנו מתעלם ממנה. כי ללכת נגד הזרם זה לא קל. להיות מי שאנחנו. לבדוק את הגבולות. מה נוח ונעים לנו להיות. ולשלב בתוך זה את הנימוס תוך כדי צעידה. עם מגבלה קלה – להיות מי שאנחנו כל עוד אנחנו לא פוגעים פיזית באחר או ברכושו.
הגיע הזמן שנחזור לעצמנו. לא מנצנצים ברשתות החברתיות ולא פחדני שיחה. להיות מי שאנחנו. לרצות את מה שבאמת עושה לנו טוב. ואיך נדע מי אנחנו ומה עושה לנו טוב? רק דרך עשייה והתקדמות. התמקצעות והשתפרות. בחינה מתמדת ושיפור.
זה הזמן להוריד את המסכות. להיות מנומסים לעצמנו לשם שינוי. ולחזור הביתה. אלינו.