המינון

הוא הניח רגל אחת לפני השנייה. ואז עצר. היה לו חשוב להיות הטוב ביותר. בגלל העבר שלו. והרבה יותר מכך, בגלל מי שידע שהוא יכול להיות. הרי הייתה לו שליחות. ייעוד. ואין מצב שלא יצליח להגשים אותה. למרות שהוא עוד לא "שם". הוא פשוט היה בדרך, כך סיפר לעצמו.

בכל יום, הוא ספר את כמות הצעדים שצעד ממקום למקום. בדק את הדרך שבה עשה דברים. מדד הכל. הכניס לטבלאות. חשב איך יצליח לעשות דברים טוב יותר. חישב את כל הדברים עד לסנטימטר האחרון. ואז יישם. כי מה כל זה שווה ללא יישום.

עם השנים, הוא הפך להיות היעיל ביותר בלהיות הוא. רק ששכח דבר אחד. כשאנחנו רק משפרים את הקיים, אנחנו חוזרים עליו. בצורה יעילה אמנם. רק שבסופו של יום, זה בסך הכל היה לרוץ יעיל יותר על גלגל האוגרים.

אם לא עוצרים לדמיין מה יכול לקרות אחרת, לא מגיעים למקומות חדשים. אם לא פונים בפניות חדשות, אי אפשר לגלות מה עוד יכול להגיע. ואם לא מדברים עם אנשים חדשים, אי אפשר להיחשף להזדמנויות מרתקות

המינון פה, הוא הקובע. מדידה לצד שיפור לצד דמיון.