הוא בהה בקוביות מתגלגלות. כאילו שהזמן האט. היה משהו מהפנט בגלגול שלהן. מצד אחד, רצה שיעצרו כבר ויוכל לראות מה יצא. מצד שני, לא רצה להפסיד, כך שמבחינתו… שימשיכו להתגלגל לנצח. וכך, בין ציפייה לפחד, הוא היה מרותק בדריכות.
הוא עבר בין הסמטאות, מסתכל בפחד קדימה, שמאלה ולמעלה. לא יודע מאיפה זה יגיע. יודע שהשכפ"ץ והקסדה יגנו עליו קצת. אבל לא ממה שבאמת יכול לפגוע בו. האויב היה שם. לא תמיד נראה כמו אויב. והוא, מתוך רצון לחזור הביתה בשלום, היה מרותק בדריכות.
בזמן שצפה בקוביות, משהו הדהד לו בעוצמה מאותה הפעם. הפעם, שבה איבד חבר לבלוק הבטון שנזרק מהגג. ברגע. מבלי שיכול היה להתגונן. נקטע. והזמן האט. נמתח. בציפייה דרוכה. וברגע של דמיון רגשי, התמזגו הקוביות ועזה. כאילו שנוצר שם במשחק קפל בזמן.
בתוך הקפל, הוא ראה את הכל. את הילדות. את הצבא. את התואר. את האהבה. את החיים. את המתים. כאילו שלא היה זמן. כאילו הכל קרה בו זמנית. ולרגע, הצליח להציץ אל עבר העתיד שלו. רק כדי להבין עד כמה מתוחכמת הייתה התוכנית שניתבה את חייו אל ייעודו.
ברגע, הוא נשלף משם. חזר למשחק ושכח את הכל. ואולי דווקא לא. כי זה היה טיבו של המשחק.