עכבר שרק רוצה לברר איך זה מרגיש להיות חתול, לא יהיה חתול לעולם. גם אם מאוד ינסה. הנער, הביט על זקן השבט. לא הבין למה הוא תמיד צריך לענות לו בצורה כזו. למה שלא יגיד לו ישר למה הוא מתכוון. הרי הוא לא באמת דיבר על עכברים וחתולים.
רק שלא היה לו נעים להגיד דבר. אחרי הכל, מדובר בזקן השבט. אדם חכם שהשנים חישלו. אדם שמחזיק את חוכמת הדורות הקודמים. עד שיעביר אותם הלאה. אליו. הוא, שנבחר להיות ממשיכו. בבוא הזמן כמובן. ולא דקה קודם.
הוא נשם עמוק. עצם את העיניים. ניקה את הראש. בדיוק כמו שהזקן לימד אותו. ונתן למחשבה לשקוע. עכבר. חתול. זקן. נער. להיות. ואז מחק אותה. אפשר לה שלא להדהד. אלא פשוט לחלוף. כמו ענן . ענן שנמצא בדרכו לים כדי לאסוף את אדי המים בדרכם להפוך לגשם.
טיפה קטנה נפלה על ראשו. ועוד אחת. גשם עדין החל להגדיר את גבולות גופו. מרגיש כל פינה. ועדיין, הרגיש כאילו שהדבר שאמר הזקן עוד לא נפתר. הוא הרגיש את משקל בגדיו על גופו. נהיה כבד יותר ויותר. את הרוח, שלפתע החלה להתחזק. ועדיין, הקפיד לשמור על עיניו עצומות.
לא היה חלק בגופו שהוא לא הרגיש. ופתאום, מחשבה אחרת. מה עם זקן השבט. הרי הוא צעיר והזקן לא כמוהו. הגשם והקור יכולים לפגוע בבריאותו. לסכן אותו. והוא אהב אותו כל כך. בכל נימי נפשו. הוא ניסה שלא לפקוח את העיניים. להישאר בפנים. עד שלא יכול היה להחזיק את עצמו וצעק.
באותו הרגע נפקחו עיניו, רק כדי לגלות שהגשם לא באמת ירד בחוץ. אלא רק בתוכו. זקן השבט חייך אליו חיוך ממזרי. כדי להיות זקן שבט, הוא אמר, עליך ראשית להחליט להיות זקן שבט. וזה, השלב הראשון במסע. דמעות מילאו את עיניו של הנער. והוא סוף סוף הבין.