שקט. כאילו הכל עצר. היא צמצמה את העיניים. התמקדה קדימה. נשמה עמוק. ואז לקחה צעד קדימה. מעבר לקצה. החלה ליפול. כל החברות שלה היו סביבה. נושמות עמוק. מפחדות. חלקן גדולות יותר. חלקן קטנות יותר. זה לא שינה כלום. בדרך למטה, כולן שוות.
הוא הלך ברחוב. עטוף במעיל שלו. כמו פוך שמרחף סביבו. הקור צלף בפניו. הוא דווקא אהב את זה. חייך קלות. נשם את האוויר הנקי. והמשיך בקצב מהיר לכיוון הרכב. הייתה לו תחושה שהגשם יתחיל בקרוב. ולמרות שלא נבהל מקצת מים, הוא לא נהנה מזה.
הדלת של הרכב נפתחה ונסגרה אחריו. הוא הניע את הרכב. המזגן החל לחמם את הרכב. הוא העביר לתחנה הנכונה. ורגע לפני שהחל לנסוע, פגעה הטיפה הראשונה בשמשת הרכב שלו. ואז עוד אחת. ועוד אחת. ומאותו הרגע, הגשם החל להתחזק.
הוא ישב ובהה רגע במסך המים האחיד שנוצר על השמשה הקדמית שלו. טיפה ועוד טיפה שהפכו למים. ואז היא פגעה בו. תובנה קטנה. ואז עוד אחת. ועוד אחת. נפרדות. בגדלים שונים. לא קשורות. ובשטף התובנות, פתאום נוצרה תמונה מלאה יותר. ומי שהוא יכול להיות נוצר אל מול עיניו.