המרחק בין הצלחה לחוסר הצלחה הוא המרחק בין טוב מספיק למושלם. וזה גם המרחק בין עשייה לחוסר עשייה. בעיקר בזמנים כמו בתקופה הנוכחית. כי קל מדי להיתפס לקטנות. ולחשוב שהסיבה שאחרים הצליחו, היא כי מה שעשו היה מושלם. ושלנו עדיין לא. אז לא הגיע הזמן לצאת לדרך.
זו הבעיה הראשית של אלו שתופשים את עבודתם כאמנות. הם לא רוצים את הדבר המהיר שיכול להימכר עכשיו. הם רוצים שיסתכלו על היצירה שלהם. יעריכו את עצם העובדה שלא התפשרו על הפשוט. יעריכו את משיכות המכחול. את ההשקעה. ואת המאמץ שהושקע ביצירת משהו מושלם.
אין קצה למושלם. תמיד אפשר להוסיף עוד משהו כדי שיהיה טוב יותר. והנטייה להתכחש למה שמצליח למכור, היא התכחשות למציאות. אין דבר כזה להתמסחר. יש להתפרנס או לרעוב. ועד כמה שלהיות אמן על סף רעב זה רעיון מושך, עדיף להתפרנס ולאכול.
כמות האנשים שיכולה להעריך את האומנות שגלומה בעשייה שלנו, היא כמות האנשים שעושה את אותו הדבר כמונו. את זה גיליתי לפני שנים. יצרתי עמוד של קומיקס בעבודת יד. עבדתי עליו 8 שעות. כן, על עמוד אחד. נתתי לחבר להסתכל עליו. הוא אמר "ממש יפה, יש עוד אחד?" והחזיר לי אותו.
זה לא שהוא לא הבין. או שזה לא היה מוצלח. אלא כי מבחינתו, הוא העריך את היופי. וזהו. ולאף אחד לא שינה שעבדתי על העמוד המון זמן. זה לא שמישהו יישב, יגיד לי "וואו זה מעולה" וימחא לי כפיים במשך שעות, רק כי לקח לי שעות לייצר את זה. העריכו והמשיכו הלאה. רצו לדעת מה המשך העלילה.
בסופו של יום, הדבר שאנחנו עושים חייב להיות מספיק טוב כדי להתחיל. ולהשתפר תוך כדי התקדמות. כי אחרת, לא תהיה התקדמות. וזה לא אומר שצריך להוריד את הערך של מה שאנחנו נותנים. אלא לתת את מה שאנחנו יכולים. ולמלא אותו בהמון ערך, כדי שישתלם למי שיצרוך אותו.
אז, תוך כדי התקדמות, נוכל לשפר את הדבר עצמו. מתוך המשוב. כי יהיה לנו משוב. הרי אנשים רכשו. וככל שנתקדם, המוצר יהיה קרוב יותר ויותר להיות מושלם. כי עד שלא בדקנו מה הקהל שלנו אוהב, לא ידענו באמת. אלא רק הנחנו. וההיסטוריה האנושית מלאה במוצרים מושלמים ללא רוכש.
וביום שנבין שאנחנו המוצר העיקרי שלנו, זה יהיה היום שבו נתחיל להצליח באמת.