כל כך הרבה חופש. כל כך מעט שקט. וכל כך מעט עשייה. רצים במעגלים בתוך הראש. הרגלים פנימיים כלפי גירויים חיצוניים שרק מחריפים. ריפרש על ריפרש. חוזרים לאותה אפליקציה שכרגע סגרנו. בודקים שוב את החדשות שכרגע קראנו. רפלקסים פאבלוביים תקועים בלולאה אינסופית.
משתעממים לשנייה. הפוגה לרגע. ושוב. והפוגה. ושוב. לא מסוגלים אפילו להשתעמם ברצף. לא זוכרים איך לעשות את זה. שכחנו כבר מזמן איך לעשות דבר אחד במשך זמן בגלל הגירויים הדחופים מהסביבה. ובינתיים, נעלמה הדחיפות. ועדיין מגיבים לנוריות מהבהבות וצפצופים. מתוך הרגל.
בדיוק כמו אוגרים שרצים על גלגל. מזיעים. מרגישים את התנועה. רק שבסוף היום, מגלים שאנחנו באותו המקום. ואם כרגע המצב הזה מורגש, זה לא בגלל שמשהו השתנה. אלא בגלל שהתפאורה שהסתירה את הגלגל שלנו צנחה. ופתאום, אנחנו רואים את עצמנו במראה. מרפרשים.
לנשום. לעצור. להוריד את היד שעלתה כדי לנסות לרפרש. להניח בצד את הטלפון. לנשום שוב. להסתכל מסביב. להעריך את מה שיש. לתרגל את שרירי השעמום. להשתעמם באמת. בלי גירויים שיספקו את הגירוד שבקצה האצבעות. ולאפשר לרעיונות לצמוח.
צמחים חדשים לא מתחילים לנבוט באמצע סופה. אלא רק כשנרגע. ואם לא נאפשר לנו לצאת מתוך סערת הלולאות הפאבלוביות שלנו, לא נוכל לתת למה שבאמת חשוב לצאת מאתנו. כדי לצמוח. כדי לאפשר לגבעול להפוך לגזע. כדי לפרוח. ובעוד תקופה, להניב פירות. כי זו דרך הטבע.