היא נעמדה שוב. מבולבלת. הים המרענן, זה שהפיג את החום הנוראי, פגע בה. הפיל אותה מהרגליים. והיא לא ידעה כל כך איך להגיב. רק שהאינסטינקט היה לחזור לעמוד. שהמים לא ייכנסו לה לאף ולפה. היא לא אהבה את התחושה השורפת של המלח באף בזמן שניסתה לנשום.
זו הייתה הפעם הראשונה שלה בים. כרגע, היא כבר לא הייתה בטוחה אם היא עדיין אוהבת אותו. לא הבינה מדוע הוא שולח גל אחר גל לכיוונה. גלים, שמאיימים לכסות את גופה הקטנטן. גלים, שגורמים לה ליפול ולשקוע מתחת למים. היא שלחה את הידיים שלה לצדדים. מנסה להתאזן.
אמא שלה חייכה. חיוך שממתיק סוד. בכל פעם שהגל מגיע, היא אמרה בקול אוהב, פשוט תקפצי קפיצה קטנה במקום. במקום לשקוע תחתיו, תאפשרי לו לחלוף כשאת צפה מעליו. הרצון לעמוד בפניו, רק שומר אותך במקום. מתנגדת. מול כוחות הטבע. וזו, לא הדרך לרתום אותם לטובתך.
באותו הרגע, היא הבינה. הבינה את החיים.