מספיק שתאהב סיני אחד ופתאום כל הסינים יפסיקו להיראות אותו הדבר. זה אחד המשפטים הכי חכמים שמישהו אמר לי פעם בנוגע לבני אדם. וזה מפתיע. כי השיחה הייתה מקרית. בכלל עמדנו בתור. רק שלפעמים, חוכמה מגיעה כשהכי לא מצפים לה.
למוח שלנו יש נטייה מופלאה להכליל. ליצור קבוצות. ולתת להם תכונות משותפות. והוא עושה את זה במהירות. מספיק שיצאנו פעם עם בן זוג שהשיער שלו בצבע מסוים ומעכשיו, כל האנשים כמוהו הם אותו הדבר. או אם אכלנו משהו שהיה לא טעים, מעכשיו הסיכוי שננסה אותו שוב קטן.
הוא לא עושה את זה כי הוא קטנוני. הוא עושה את זה כי כל הזמן אנחנו קולטים המון מידע. והוא, שואף לחסוך בזמן ומאמץ. רוצה לראות וישר לדעת. האם אדם הוא אויב, חבר או סתם לא מוכר. האם צריך להגיב לאירוע מסוים או להתעלם ממנו. האם החפץ שמולנו דורש התייחסות או לא.
כך אנחנו צוברים הכללות. הגדרות על גבי הגדרות. כאלה שמאפשרות לנו להגיב בצורה אוטומטית למה שלא דורש התעמקות. רק שזו בדיוק הצורה שבה נוצרות סטיגמות. וזו בדיוק הסיבה שבגללה אנשים גזעניים. לא תמיד כי הם רעים. וגם לא תמיד כי הם מתכוונים.
מישהו אמר לנו. שמענו משהו. חווינו משהו, ולו באופן נקודתי. ופתאום "כל הערבים הם…". ופתאום "כל האתיופים הם…". או "כל האשכנזים הם…". לפעמים אפילו "כל הסינים הם…". ומלחמה נגד ההכללות האלה, לא גורמת לדבר מלבד היאחזות הדוקה יותר של המכלילים בהכללות שלהם.
כל דבר יוכיח את ההכללה שנמצאת בראש שלנו. על אחת כמה וכמה אם מישהו מנסה לשכנע אותנו בדעה הפוכה. ואפילו אם דעתנו סובלנית יותר, עדיין הדעה שלו היא שלו. ומכיוון שהיא שלו, הוא יגן עליה. ולמה? כי בני אדם הם כמו מים. ככל שדוחפים אותנו חזק יותר, כך אנחנו מתנגדים יותר.
מספיק שנאהב ערבי אחד ופתאום לא יהיו יותר "כל הערבים" עבורנו. מספיק שנאהב אשכנזי אחד ופתאום לא יהיו יותר "כל האשכנזים" עבורנו. מספיק שנאהב אתיופי אחד ופתאום לא יהיו יותר "כל האתיופים" עבורנו. רק שזה צריך להגיע מתוכנו. ואנחנו, צריכים להתחיל לאהוב יותר.