הוא לחץ על כפתור החזרה. שום דבר לא קרה. הוא פשוט היה תקוע באותו עמוד. ניסה לרפרש. כלום. לחפש איזה איקס באיזה פינה. אולי החביאו אותו. רק שלא היה. ניסה לסגור את החלונית. עושה רושם שהתוכנה לא מגיבה. ניסה לסגור את הדפדפן. וזה לא עבד. גירד בפדחתו. בזה, הוא עוד לא נתקל.
המסך כולו היה לבן. ועליו, התנוסס משפט אחד. שגיאה 999 – הגעת לקצה האינטרנט. והוא, שהיה חיית אינטרנט, בהתחלה נהנה מהבדיחה. רק שעכשיו, הוא הרגיש שהבדיחה הייתה על חשבונו. והאצבעות שלו צעקו לתוכן חדש. רק שהאינטרנט, הפסיק לשתף איתו פעולה.
הוא ידע שזה לא יכול להיות. דברים לא עובדים בצורה הזאת. ומה כבר רצה. קצת פייסבוק. קצת וויקיפדיה. קצת חדשות. ואז עוד קצת להסניף רשתות חברתיות. רק שמולו היה מסך לבן. שגיאה 999. ועושה רושם שהכל היה תקוע.
הוא קם להכין לעצמו קפה. הכפכפים שלו נגררו לאורך הרצפה. היה עייף. לא ברור לו ממה. פשוט עייף. וכשהמים רתחו, מזג אותם לכוס. שומע את המים ממלאים את הכוס. הופכים לתמהיל שחור. ואז מקבלים גוון חום בהיר. ובאמצע הדרך חזרה לחדר, נעצר.
הכל התחבר לו. הקפה. העייפות. האצבעות שמחפשות רק לרפרש. ובמקום לחזור לחדר, הוא פתח את הדלת. החל לרדת במדרגות. רגליו העייפות נשאו אותו קדימה. וכך, הוא מצא את עצמו למטה. ברחוב. לבוש בגופיה ומכנס קצר. עם הקפה ביד.
בקצה האינטרנט היה הרחוב שלו. אנשים נוסעים על אופניים. מכוניות חולפות במהירות. אנשים רצים עם אוזניות. חיוך קטן ומלא זיפים עלה על פניו. כאילו פתאום גילה את האנושות שיותר קל לאהוב. זו שלא מסתתרת מאחורי מקלדות. זו שלא מסתתת תדמית מתוך תמונות נבחרות.
והוא אהב את זה ככה. בלי פילטרים. בלי ריבים חסרי פרופורציה. ולפעמים דווקא עם קצת. רק אנשים חיים את השגרה שלהם. שגרה שפעם ברחו ממנה. ואז התגעגעו. ואז התחילו לחזור. ובפנים, הוא הרגיש טיפה יותר שייך. כי הוא היה אדם חי. אדם חי באמצע הרחוב עם קפה ביד.