למרות שהייתה תלויה על גבו, היא הכבידה עליו. אפילו יותר כשרכב. הוא פשוט לא רצה להוריד אותה. יודע שבכל רגע ייאלץ להשתמש בה. ומה אם מישהו יתקוף? ומה אם צריך לכרות ענפים שחסמו את הדרך? החרב הנאמנה שלו תמיד הייתה שם. והוא היה מוכן לשאת את מחיר המשקל על גבו.
הערב החל לרדת והוא התמקם ליד אחד הצוקים. מכוון להדליק מדורה קטנה. ולמרות שעצים צמחו בסביבה, לא מצא ענפים שיוכל להשתמש בהם לבערה. הוא חייך. שלף את חרבו מגבו והחל להכות באחד העצים. אבחה אחר אבחה הוא פצע את הגזע. ובכל מכה, הרעידה החרב את כל גופו.
לאחר כחצי שעה, הפסיק להכות בעץ. היה צריך רגע לנוח. מאחוריו, הוא שמע צעדים מתקרבים. "שלום לך נווד", אמר לו איש מזוקן. "אני רואה שאתה קצת מתקשה". הוא חייך חצי חיוך אל המזוקן. והמזוקן המשיך, "אולי תרצה את הגרזן שלי? עושה רושם שיעזור לך לחטוב את הגזע מהר יותר".
"לא תודה", הוא השיב למזוקן. "חרבי נאמנה. וגם אם ייקח לי יותר זמן לחטוב את העץ, היא תעשה את העבודה". עכשיו, זה היה תורו של המזוקן לחייך חצי חיוך. המשיך בדרכו. והוא, המשיך להכות בעץ כל הלילה. לבסוף, הפסיק להכות בו. כבר לא הייתה סיבה. השחר כבר הגיע.
הוא החזיר את החרב לנדנה, על גבו.
שמח שהייתה שם עבורו שוב, כשהיה צריך אותה.
ופספס את העיקר.