בעיניים פקוחות, על הרחבה. מפחד לזוז. רוצה לרקוד. להשתחרר. להוציא את מי שהוא. פשוט לפרוק ולזוז כמו שמרגיש לו נכון. רק שפחד לדרוך על הרגל של מישהו אחר בטעות. או לדחוף מישהו. או סתם להיתקע מול מישהי שלא רוצה שירקדו מולה.
זז לאט. לא מושך יותר מדי תשומת לב. לפחות בקצב הנכון. עם המוזיקה. מוקף בחברים. אבל לבד. מנסה להתחבר ולא מצליח. להיות מי שהוא. רק שפחד. אז זז בתנועות קטנות. בוחן איך יגיבו. והשתדל להתאים את עצמו בזהירות אליהם.
המבטים שלהם ננעלו. בהתחלה זה הבהיל אותו. אולי עשה משהו שלא במקום והיא ראתה. רק שהיא חייכה חיוך עדין. לא מאולץ. הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה יצא לו להתנהג בצורה שהיא לא מאולצת. תמיד הרגיש כמו פיל בחנות חרסינה.
היא המשיכה להסתכל עליו. מחייכת. הוא חייך בחזרה. חיוך נבוך. לא ידע איך להתמודד עם זה. מפחד לעשות את הצעד הלא נכון ולהבריח אותה. כמו פרפר שנוחת לרגע על היד. והיא, התקרבה. למזלו. כי אם זה היה תלוי בו, זה היה מתמסמס. כמו תמיד.
לפני שהבין מה קרה הם רקדו ביחד. לא צמוד מדי. רק שזה היה ביחד. המבט והחיוך שלה ריתקו אותו. והיא, בניגוד אליו, לא פחדה לזוז. הוא היה מרותק. איך הצליחה. ומה עם כל האחרים. ומה אם יחשבו שהיא מוזרה. רק שלא נראה שזה הפריע לה.
הוא עצר. בהה בה בעצב. פחד שזה לא יעבוד. אולי הם הפכים גדולים מדי. היא הפסיקה לרקוד לרגע. שאלה מה קרה. ומבלי לדעת למה, אמר לה את האמת. דמעה השתחררה. והיא, בחיוך מלטף, לחשה לו באוזן רק שתי מילים. עיניים עצומות. והוא הקשיב לה. זו, שהייתה זרה עד לפני רגע.
בעיניים עצומות החל לרקוד. משוחרר. מוגן באהבה שלה. אף אחד לא נפגע.