המכחול ירד בתנועת יד יציבה. משאיר אחריו קו ישר. ואז, לידו, עוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. עד שפיסת הבד נמלאה בקווים ישרים. המאסטר עצר. הניח את המכחול. והסתובב אל התלמיד שעמד מאחוריו בחוסר נוחות מופגנת.
התלמיד לא העז לומר מילה. ולו כדי שלא תתפרש כהטלת ספק בשיטותיו של נזיר הזן הזקן. רק שהשאלה הציקה לו. והמאסטר הזקן לא פספס את חוסר הנוחות. "כן?", הוא אמר. "מורי, אני לא רוצה להתחצף. רק שאני חייב לשאול שאלה. למה לך לצייר כל כך הרבה קווים?".
"באחד הימים, אאלץ לצייר דבר המורכב מקווים ישרים. וכדי לצייר את הקו הישר ביותר, עליי לצייר מאות קווים ישרים. פעם אחר פעם. עד שאהיה היד שלי והיד שלי תהיה הקו. ורק אז, יוכל להיווצר קו ישר באמת. ועכשיו, תהיה אתה הקו".