גם אם אנחנו לא מודים בזה, אנחנו מחפשים ביטחון. אנחנו רוצים זוגיות, כדי להיות בטוחים שמישהו אוהב אותנו. אנחנו רוצים חברים, כדי להיות בטוחים שמישהו יהיה שם בשבילנו כשנרגיש לבד. אנחנו רוצים עבודה, כדי להיות בטוחים שמישהו מעריך אותנו ודואג לנו כלכלית.
רק שביטחון הוא אשליה. אף אחד לא באמת מבטיח לנו שאם נתנהג מושלם כלפי בני הזוג שלנו, הם יאהבו אותנו לנצח. אף אחד לא מבטיח לנו שהחברים שלנו תמיד יהיו שם בשבילנו בכל מחיר. אף אחד לא מבטיח לנו שגם אם נצטיין, לא יפטרו אותנו לעולם. או לחליפין, יקדמו אותנו לתפקיד הרצוי.
האשליה הזו גורמת לנו לא להעריך משהו טוב שקורה לנו. כי לפעמים, אנחנו בטוחים שבגלל שאנחנו משחקים את חוקי המשחק נכון, המצב יישמר. רק שזה לא משחק. והמצב לא חייב להישמר רק כי נדמה לנו. ויותר מזה, כי יש שם אנשים שצריך להעריך אותם. הם לא שם רק בגלל המשחק.
לשחק את חוקי המשחק מבלי להבין שהם לא המהות, זה פספוס. זה הופך אותנו לבירוקרטים של החיים. לרדוף אחר חוקי ההצלחה במקום לפתח אכפתיות ולתת ערך. לרדוף אחר הזוגיות המושלמת ולפספס את האנושיות שבאדם שאתנו. לרדוף אחר הבילוי ולפספס את החברות האמתית.
הסיכוי היחיד שלנו להרגיש ביטחון הוא ללמוד להעריך. להעריך את מה שיש לנו. להעריך את מה שהשגנו. להעריך את מה שקיבלנו. להעריך בני אדם. להעריך את הרצונות שלהם. להעריך את העובדה שהם בחרו להיות אתנו. ולהעריך את מה שיש לנו, כל עוד יש לנו אותו.
כשאנחנו לומדים להעריך, אנחנו גם לומדים להרשות לעצמנו לקבל. כי אנחנו מבינים למה מותר לנו לקבל. למה מגיע לנו שיהיה לנו טוב יותר. ובמקביל, גם מה איכות הדברים שלפעמים נתפשים כמובנים מאליהם. ובכך, זה מקל עלינו לא לפספס הזדמנויות. אלו שנמצאות מתחת לאף.
תעצרו. תבחנו. תחבקו. תעריכו. תזהו. תקבלו. זאת הנוסחה להצלחה.