מיתוס שקרי ומקובל בנוגע לבגידות ורציחות, הוא ההיסחפות. כאילו שקרה משהו ואז עוד משהו ולפני שאפשר היה לעצור את זה – הרצח או הבגידה. רק שזה שקרי. ולמה? לא כי לא יכול להיות שזה היה ספונטאני. אלא כי לפני שאדם עושה משהו, צריך לקרות לפחות אחד מ-2: ניסיון קודם או מוכנות.
אם זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, אז יש סימנים מקדימים. קודם בדיקות קטנות. לראות מה קורה כשעושים. וככל שזה מצליח יותר, כך אדם ירשה לעצמו יותר. יסלים את הפעולות. וזה יהיה קל יותר ככל שיעשה. ההצלחות הקטנות נותנות לו את האומץ לבחון את הגבול הבא.
רק שאם זו הפעם הראשונה, זו לא באמת הפעם הראשונה. כי הראשונה, כבר התרחשה בתוך הראש שלו. ושם, ניתן גם האישור שאם יגיע לאותו המצב, יפעל. ואז, כשהסיטואציה מתרחשת, אפשר להיסחף באמת ולעשות את אותו הדבר. כאילו שזה היה בלתי נשלט.
רק שהמיתוס הזה נכון לכל דבר שאנחנו לומדים. חיובי ושלילי. ולו אנשים היו נותנים לעצמם את הרשות לבצע ולהיסחף בדרך אל המטרות שלהם… כל ביצוע קטן היה מחזק אותם. עוד קצת ועוד קצת. ואז, היו משיגים את התוצאות שתמיד רצו.
רק שהרבה יותר קל "לחטוא" במחשבה כלפי השלילי מאשר כלפי החיובי. כי אנחנו מופצצים כל היום בתכנים שליליים. והדוגמאות השליליות של אחרים מהוות אישור פנימי שגם לנו מותר. כי אם אחר השיג את התוצאה ההיא, כנראה שגם אנחנו יכולים.
הגיע הזמן להחליף את מקורות המידע שלנו. למצוא אנשים שנרצה להיות כמוהם ולהקיף את עצמנו בכאלה. אנשים שמרימים ומקדמים אחרים. ולא כאלה שרק ממלאים אותנו בפחד ובכעס. כי מגיע לנו להיסחף אל המטרות שלנו. ולהפוך בהדרגה למקור השראה לאחרים.