נו, למה היא מחכה. יש עוד אנשים בתור. האנשים מאחוריה שפטו אותה במבטם. והיא, נשמה עמוקות ולחצה על הכפתור. אל ידה נפל פתק מקופל קטן. והיא, הלכה משם. משאירה את מלחששי התור ללחשש. אחרי הכל, זה היה הגורל שלה. לא שלהם.
כשהתרחקה מספיק, הסקרנות גברה עליה. הסתכלה לצדדים. מוודאת שאף אחד לא מסתכל. פתחה את הפתק. ושם, היה כתוב משפט אחד. "הבגד יקבע את הדרך". והיא, הפכה את הנייר. אולי שם התחבא ההמשך. רק שכטבעם של פתקי גורלות, העתיד היה חבוי בחידה מעורפלת.
זה טיפה הכעיס אותה. עמדה בתור במשך שעה. מפחדת ממה שהפתק יספר לה. מתמודדת עם אלו שדחקו בה שתתקדם ותסתלק כדי שתורם יגיע. ובתמורה, קיבלה משפט סתום. שכל דבר עשוי להיות המשמעות שלו. רק שגם הגורל היה כזה. מתעתע. מתגלה ככל שעלילת חייה מתפתחת.
היא זרקה את הפתק הצדה. היו לה עוד עיסוקים. תתפנה לפענח אותו כשתחזור. כרגע, היא מאחרת לעבודה. ובזמן שהתלבשה במהירות, חשבה על זה לרגע. החליטה ללבוש את החולצה ההיא, המכופתרת. זו שתמיד גרמה לה להרגיש הרבה יותר מכובדת בפגישות.
בהתחלה, היא לא שמה לב. רק שמשום מה, הייתה לה תחושה שחייכו כלפיה יותר. משהו בדרך שבה הבוס שלה דיבר אליה, הביע יותר הערכה. והלקוחות שפגשה באותו היום, היו מוכנים יותר להקשיב ולשתף פעולה. ולקראת סוף היום, הבינה שזהו, הבינה סוף סוף למה הפתק התכוון.
כשהגיעה הביתה, הסתכלה על עצמה במראה בהערכה ענקית. אולי באמת הבגד עושה את האדם. רק שכתם קטן תפס את עינה. הרס את החולצה המושלמת. הורידה את החולצה והכניסה אותה לכביסה. רק שהכתם, לא ירד. ניסתה כל שיטה שרק הכירה. והכתם העקשן, נשאר במקומו.
עצב ענק שטף אותה. אחרי הכל, זו הייתה חולצת המזל החדשה שלה. והיא השתמשה בה רק ליום אחד. כמו כוח קסם חד פעמי. היא הלכה בכבדות עם החולצה המוכתמת והמקומטת לסלון. התיישבה על הספה. ובזמן שחיפשה את השלט, מצאה לידו את הפתק.
הבגד יקבע את הדרך, היה כתוב שם. רק שלא היה כתוב איזה בגד. חיוך קטן עלה על שפתיה. והיא החליטה לשנות את הבגד שבראש. ואיתו, השתנתה גם הדרך שבה הרגישה. כזה הוא הגורל.