נניח שאנחנו בים. רוב הגוף שלנו במים. הרגליים שלנו נוגעות ברצפה. אנחנו משחקים עם חברים. ופתאום מגיע גל בינוני. זה לא מפריע לנו. אין סיבה שזה יפריע לנו. כי הרי מה הדבר הכי חמור שיקרה. שהוא יפיל אותנו? הרי הקרקעית ממש מתחת לרגלינו. ונוכל להיעזר בה כדי לקום.
אם אנחנו בים ושחינו קצת יותר עמוק, המצב שונה. הרגליים שלנו כבר לא על הרצפה. וגל בינוני שמגיע, יכול גם להטביע אותנו. כמובן, נוכל לצלול תחתיו לרגע עד שיחלוף. או שנוכל להתמודד אתו בכל דרך אחרת שאנחנו מכירים. ולמה? כי חוקי המשחק ברורים לנו.
רק שהחוקים יכולים להשתנות בצורה קצת יותר קיצונית. נניח שאנחנו נמצאים בים באזור שבו הקרקעית מתחת לרגליים שלנו ופתאום מגיע גל בינוני. הוא הרי לא מדאיג אותנו. רק שהוא סוחף אותנו בצורה לא צפויה לאזור שבו אין קרקעית, נניח בור. אז, יש סכנה אמתית שנטבע.
רוב האנשים לא מתכנן כל כך רחוק. הוא מאמין שהמצב הקיים יישמר, רק כי הבין את החוקיות של המצב מבחינתו. ואם משהו קורה, כמו תקופת קורונה, רוב האנשים פשוט מתחיל להילחץ. וזה יכול לגרום לו לטבוע. למזלנו, יש גם לא מעט בעלי עסק שהצליחו לגרום לעצמם לצוף.
רק שתקופת הקורונה שעברנו (ולא בטוח שהסתיימה), מעלה שאלה נוספת. האם אנחנו מוכנים לזעזוע נוסף. כזה שיכול לשמוט מתחתינו את הרגליים. ומה תכנית הגיבוי שלנו עבור מצב שכזה. הרי עצם כך שאנחנו מרגישים שזהו, עברנו את זה, לא בהכרח אומר שנצליח לשרוד את הדבר הבא.
מה אם מחר לא יהיה פייסבוק? מה אם מחר לא יהיה ניתן לעשות דברים כמו שהתרגלת? או שאולי לא ניתן יהיה לעשות את הדבר שאליו הוכשרת? ומה אם מחר נצטרך להתחיל מאפס? האם יש לך תכנית לכך? האם יש לך את הכישורים לכך?
במקרה הטוב, לא נצטרך את תכנית הגיבוי. או שתהיה שם, אם נבחר לשדרג את עצמנו באיזו שהיא צורה או באיזה שהוא שלב. במקרה הפחות, נוכל להשתמש בו ולהתמודד. זה יציב אותנו בנקודת פתיחה הרבה יותר טוב ויציבה מול המשבר הבא.
חשיבה חיובית לא חייבת להגיע מתוך ההנחה שהכל יהיה בסדר. אלא דווקא מתוך האפשרות ליצור מצב שהכל יהיה בסדר, גם במצבים שבהם לא בסדר. ליצור מראש תשתית להזדמנויות. ליצור מראש תשתית לפתרונות. ויותר מזה, להכין תשתית נפשית להתמודדות.
ואז, נוכל באמת ליהנות מהים עד הסוף. בעיניים פקוחות.