מאז שחזרה לכדור הארץ, הייתה חסרת מנוח. לא יכולה להפסיק לחשוב על מה שקיבלה. הרי לא כל אדם זוכה להיפגש עם חייזרים. להבין את התרבות שלהם. זו שמתקדמת אלפי שנים מזו שלנו. ועל אחת כמה וכמה שלא לקבל מהם כוחות על.
רק אזהרה אחת נתנו לה. אם אדם אחר יידע שיש לה את כוחות העל, הם ייעלמו בבת אחת. כאילו מעולם לא קיבלה אותם. וזה, גרם לה לחשוב מיליון פעם לפני שהשתמשה בהם. ווידאה לעשות רק דברים קטנים כשהייתה לבד. שאף אחד לא ייראה בטעות.
במחשבה שנייה, היא גם לא רצתה שיידעו. זה לא רק היה העניין של לאבד את הכוחות. כאילו שזה הסוד שלה. משהו שרק היא יודעת. וזה, הוסיף עוד ממד לכל החוויה. או לפחות, דרך לגרום לעצמה להרגיע את הדחף. זה שגרד לה להשוויץ רק קצת. לגרום להם להבין עד כמה היא מיוחדת.
עד שיום אחד היא ריחפה בחדר. בשקט. לבד. והדלת נפתחה. היא ישר צנחה לרגליה. לא יודעת אם הכוחות נעלמו או שאולי הפסיקה אינסטינקטיבית לרחף כדי שלא יתפשו אותה. היא גם לא ידעה אם הוא ראה. רק שהיא כבר לא הייתה באוויר.
היא החלה לבכות. והוא, לא ידע למה. הרי אהב אותה כל כך. ולא עשה כלום. רק בא לראות מה שלומה. והיא, לא ידעה אפילו מאיפה להתחיל. הרי אסור לה לספר. ועדיין יכול להיות שהוא לא ידע. או לא הבין. והוא, רק ניגש אליה וחיבק אותה.
בשבילו, היא הייתה כל העולם. בשבילו, היא הייתה מיוחדת כמו שהיא.