מי ייתן ותקבל בדיוק את מה שביקשת, כך אמרה הקללה העתיקה. רק שאז, לפני שנים, זה נשמע לה מוזר. הרי זה מנוגד להיגיון. אם אדם רוצה משהו ומקבל אותו, למה שזו תהיה קללה. רק שעם חוכמת השנים, אסור להתווכח. והיא, למדה את זה על בשרה.
מאז שהייתה צעירה, היא חלמה על בית ומשפחה. על קריירה והצלחה. על כך שתמיד יצטרכו אותה בעבודה וידעו להעריך אותה. והיא, ש"שאיפה" היה שמה האמצעי, פעלה בכל אמצעי אפשרי כדי להשיג את כל אלה.
מי שהסתכל עליה מבחוץ, היה רואה סיפור הצלחה נוצץ במיוחד. היא, שהגיעה ממקום כל כך נמוך והשיגה את כל מה שרצתה. מגע מידאס הם אמרו. כל דבר שנגעה בו הפכה לזהב. והיא, בחדרי חדרים, ידעה את האמת. הזהב, רק היה החומר שממנו היה בנוי הכלוב שלה.
היא היתה ציפור חופשיה שלימדו אותה להיות אדם. לימדו אותה מה לרצות. והיא, שרק רצתה לעוף, תמיד עפה במסלול שאחרים ציירו לה. מביאה את הפרסים בתחרויות של אחרים. וכל מה שהיא רצתה היה לעוף במרחבים. והזהב שהקיף אותה וכולם העריצו, רק הצמיד אותה לקרקע.
פתאום היא הבינה מה היא רצתה ולא ביקשה. ביקשה ממנו, שתמיד אפשר לה לעוף. והוא, אחרי ההלם הראשוני, חייך והסכים. והחלו לעוף ביחד לעבר מקום חדש. אולי מסוכן. אולי טוב הרבה יותר. רק שהאוויר מתחת לכנפיים, החזיר לה את החיים. והקללה, הוסרה.