"רק תגיד לי לאן ללכת", אמר הילד לזקן, "אני לא באמת צריך לשמוע את כל הסיפור". הזקן הרים באיטיות אצבע והפנה אותה לכיוון השביל שלצד השדה. רק שבין שיחי הירק, טיפה הצידה, אפשר היה לראות מסלול אחר. צר. מסלול שכמעט ולא הלכו בו. והוא, הוביל ישר לכיוון המטרה.
הילד אפילו לא אמר תודה. המטרה הייתה מול העיניים שלו. הוא רצה להגיע אליה לפני כולם. חייב את קיצור הדרך. לא רצה להקשיב לזקן. מה הוא מבין. והתחיל לצעוד במסלול הצר. שמח ומאושר. הרי המצליחנים, כך אמרו הספרים, לוקחים את הסיכון כדי לזכות בפרס.
הדרך הייתה צרה ומלאה באבנים. הצמחייה הקוצנית הצליפה בו. זה המחיר להצלחה כנראה, חשב לעצמו. ואז הגיע לעלייה קשה. ואז לפיתול. ולבסוף לקיר רחב ותלול. הוא ניסה לטפס והחליק. ואז שוב. ושוב. עד שלבסוף נכנע. מיוזע וכאוב.
הוא הסתכל על המטרה. שנמצאת בדיוק מעליו. חיפש מסלול או שביל סודי. הרי לא יכול להיות שלא היה אחד שכזה. רק שלא היה. והוא לא ידע לטפס. החל לחזור לכיוון תחילת דרך הקיצור, שם יוכל לצאת שוב לדרך. ובעודו הולך, חשב איך יתרץ לזקן למה חזר.
רק שהזקן חייך אליו. הגיש לו תה חם ומגבת. לא צעק. לא נזף. לא נפנף בפני הילד את טעותו. או סיפר סיפורים עתיקים על ניסיונו. רק שאל את הילד שאלה אחת. שאלה, שתהפוך אותו בבוא היום לגבר. מה למדת?