היי תראו סיבה לכעוס. והנה אחת לבכות מהתרגשות. ועוד אחת לעשות לייקים ולהגיב. הנה הנה, תפרגנו למישהו אחר. והילד המסכן, תסתכלו עליו. ורק עוד 17 שעות לספיישל שכולם חייבים לראות. כי אחרת, על מה תגיבו כשמישהו ישאל אתכם. או שאנחנו לא באמת חייבים.
כשכל הזמן אומרים לנו על מה להסתכל וממה להתרגש לא נותנים לנו את השהות להבין מה באמת קורה בחיים שלנו. לא באמת מאפשרים לנו ליצור. להתחיל מומנט של מוטיבציה ולעשות. רק סוחפים אותנו רגשית ימינה ושמאלה. קדימה ואחורה. כדי למלא כיסים ומוניטין של מישהו אחר.
אני יודע, מוכרים לנו את זה כאילו שאנחנו לוחמי צדק אם אנחנו מתעניינים בדברים ההם ומגיבים להם. או כ"אנשים שאכפת להם". או כ"אנשים שמפרגנים". רק שבפועל, רותמים אותנו לטובת אינטרס של מישהו אחר. והחיים שלנו? משניים. הם רובם לא היו נרתמים כלפינו.
זו הנקודה שבה אנחנו צריכים לבחור אם נמשיך להיות כלי השחמט של אחרים.
או שאולי, נעבור להיות בצד שמניע את הכלים. לטובתנו.