האצבעות מונחות במקום. קלידים שחורים ליד לבנים. נשימה עמוקה. עצימת עיניים. פקיחה. הקשה ראשונה ואז שניה. וזה פשוט לא זה. משהו התפקשש. זה לא נשמע כמו שרצה. והוא היה בטוח שזה ילך כל כך בקלות בפעם הראשונה. הרי אין מצב שלא.
בראש שלו זה היה כל כך פשוט. כל מה שהיה צריך היה לרכוש את הפסנתר הטוב ביותר. את הכיסא המדויק לגובה שלו. לכוונן אותם כך שיתאימו לו בדיוק. ולפתוח את האפליקציה של המטרונום. בדיוק כמו שאמר הבחור מיוטיוב. ואז חשב על תיאוריית הצלילים המשתלבים. גם זה מיוטיוב.
הוא הרי לא ילד. לא ניגש למשהו לפני שלמד את כל מה שצריך לפני. עבר על כל המדריכים. קנה את כל הציוד. ואז עוד קצת ציוד. כי אחרת זה לא ייצא מושלם. ולמרות שלא ניגן מעולם, הוא הרגיש שהוא יודע בדיוק מה לעשות ואיך. אחרי הכל, הם היו שם בשבילו.
במקום ליפול במקומות שהרבה כבר נפלו לפניו, הוא ידע כבר מה לעשות. הרי לשם כך נועד ניסיונם של אחרים. אלה שכבר נפלו. והמידע שהם נתנו לא היה קיצור דרך מבחינתו. אלא פשוט הנחיה מדויקת יותר איך לעשות את זה. אחרי הכל, הם נראו מאוד מקצועיים וידעו לנגן מעולה.
אז הניח שוב את האצבעות במקום. קלידים שחורים ליד לבנים. נשימה עמוקה. עצימת עיניים. פקיחה. הקשה ראשונה ואז שניה. ושוב, זה פשוט לא נשמע כמו שניסה. שוב משהו התפקשש. כנראה שקצב הנשימה שלו לא היה נכון. אחרת אין איך להסביר את זה.
יכול להיות שהיה צריך גם לקנות את מכשיר הכיוונון החדש שדיברו עליו. או לצפות בעוד קצת סרטונים שמדריכים. כי כנראה לא הגיע מספיק טוב לנגינה עצמה. יחזור אליה בעוד מספר חודשים כשירגיש מוכן. כי עדיף להשחיז את הגרזן מאשר לקפוץ ישר לחטוב את העץ.
לאחר מספר חודשים, עבר לרכוש ציוד צילום. כי הפסנתר זה כנראה לא בשבילו. ובצילום הרבה יותר קל להצליח. כך נראה מסרטוני היוטיוב. ושם, מספיק למצוא את המצלמה המתאימה, כך הם אמרו. ואולי איזו עדשה. ואז כמה טכניקות עריכה. כמה קשה זה כבר יכול להיות.
אולי שם נמצאת ההצלחה. זו שחומקת לו תמיד בין אצבעותיו.