אני שומע המון בעלי עסק וחברות שבדיוק הוקמו ונתקעו עם השיווק. והם, הרי קמו כי למדו משהו. או פיתחו משהו. או הכינו משהו. ועכשיו, הם מחפשים למי לתת את זה. ומניחים שאם רק יסבירו את עצמם נכון, הקהל ישתכנע. וזה לא תמיד עובד בצורה הזו. אפילו שהם הסתמכו על האינטואיציה.
עכשיו, שלא יובן לא נכון. בכל פעם שלא הקשבתי לאינטואיציה, התחרטתי. ובכל פעם שהקשבתי לה, הודיתי לה עמוקות. לא כי אני גאון. אלא כי כולנו גאונים בתת המודע. תת המודע שלנו מסוגל לבצע חיתוך מהיר ומדויק של מידע שאנחנו לא תמיד יודעים או זוכרים שאספנו. ומשם מגיעה האינטואיציה.
ואני יודע. לפעמים, אנחנו לא מקשיבים לאינטואיציה שלנו. למה? כי ההיגיון שלנו מסיח אותנו. גורם לנו להתייחס לניסיונות שכנוע יותר ברצינות. רוצה להאמין לפעמים להתרגשות. ממזער את החשיבה הביקורתית. ולפעמים, ההיגיון שלנו מסתיר את האינטואיציה. כי לא תמיד נוח לנו עם האמת.
רק שיש פה קאצ': האינטואיציה שלנו, מדהימה ככל שתהיה, גם מוגבלת. מוגבלת למידע שיש לנו. וכשאין לנו מידע על משהו מסוים, אנחנו רק יכולים להסיק. וכאן בדיוק המקום שבו אסור לנו לסמוך על האינטואיציה. בדיוק בפעמים שהבסיס שעליו נשענת האינטואיציה חסר.
האינטואיציה חייבת מידע כדי לפעול. מידע שלא יגיע אם לא נחווה. לא נבדוק. לא נכיר. לא נאסוף נתונים רלבנטיים. ולא פחות חשוב, לא נשאל כדי להבין איך מישהו, שהוא לא אנחנו, חושב. כי אנחנו לא באמת מבינים הכל. ועם הידע הזה, תת המודע שלנו יכול לעבוד.
וזו, הדרך לייצר אינטואיציה רלבנטית.