קמט, חיוך, מגע

הם ישבו חבוקים על הספסל. שום דבר בעולם לא יכל לעבור ביניהם. רגע קפוא בזמן. הוא לא היה צריך לראות את הפנים שלה. הוא ידע שהיא מחייכת. באותו הרגע, לא היה חשוב לו שום דבר אחר. לא הנכדים, לא הבית, לא הכסף ולא העסק.

הוא זכר את הפעם הראשונה שראה אותה. היא נכנסה לתוך החדר והדליקה את האור בעיני האנשים. הוא ידע שהוא רוצה אותה. פחד שטף לו את הגוף. המילים אזלו לו מהראש. המחשבות הסתחררו. ואז עברה בראש שלו מחשבה מטופשת.

אם תדבר איתה והיא לא מעוניינת, היא תלך. אם לא תדבר איתה, היא תלך. לא משנה מה יקרה, היא תלך. אז למה לא להגיד משהו. הוא אמר משהו. זה היה מטופש. היא צחקה והסמיקה. לא הכירה שם אף אחד. רק עברה לעיר.

הם היו זרים מספיק עבור כל השאר כדי להכיר. והוא לא ידע אם היא זכרה. הוא זכר הכל עד הפרט הקטן ביותר. הוא זכר איך הריחה, מה לבשה ואיך ה"ר" שלה התגלגל על הלשון. גם עכשיו, כל כך הרבה שנים אחרי, הוא זכר בדיוק למה הוא התאהב בה בפעם הראשונה.

עבורם זה לא היה משחק. זה היה טיול בן 50 שנים עם החבר הכי טוב. טיול עם עליות וירידות. טיול עם שמחות וריבים. צריך לדעת עם מי לחגוג. צריך גם לדעת עם מי לריב. יש אנשים שחשוב להם לשמור על מה שטוב גם כשעוברים זמנים קשים.

הוא הסתכל עליה באהבה. היא סובבה את הראש. קמט, חיוך, מגע.