הוא ישב על שפת הבריכה והסתכל בהם בבוז. כל אחד מהם עשה את זה לא נכון. ההיא, לא ניתרה מהמקום הנכון. ההוא, פשוט לא נכנס למים מספיק בזווית. הם כמעט היו שם. אבל זה לא היה מושלם כמו שהוא ידע שאפשר.
הוא ידע כל מה שצריך על קפיצה למים. גם אם היו מעירים אותו באמצע הלילה, הוא יכל לחשב את הזווית שבה צריך לשבור את פני המים כדי שזה יהיה מושלם. הוא יכל לדמיין מתי בדיוק הרגליים צריכות לנתר. מתי האוויר צריך לצאת מהריאות.
הוא ישב על שפת הבריכה והסתכל בהם בבוז. לו רק התחשק לו, היה מהמם את כולם. זינוק כל כך מרשים. לא היה אדם שנשימתו לא היתה נעתקת. כל כך חלק. כל כך מושלם. הוא עשה להם טובה, כשהוא חשב על זה. לא רצה לגרום להם להרגיש רע עם עצמם.
הוא ישב שם ולגם כוס מיץ קרה. המשיך להביט בהם במבט מיואש. כאילו שהם לא מבינים. המרחק בינו לבין הבריכה הוא המרחק שבינו לבינם. קטן ועצום.