מטוס. בניינים קורסים. אומה אמריקאית בפאניקה. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא קומיקס. 3 חוברות קומיקס אם נרצה לדייק. אני ציירתי. הם היו בידיו של זר לחלוטין. הוא החל משא ומתן להפצה שלהן אצל אחת החברות הגדולות בעולם בתחום. איפה הן עכשיו.
הוא פשט את הרגל. נעלם. המקור עדיין אצלי. והחלום דעך באותו הרגע. הפסקתי לצייר. עזבתי את המפעל שבו עבדתי ויצאתי לדרך חדשה. מסלול שהוביל אותי למקום שבו אני נמצא היום. זה התחיל ממכירות, דרך שיווק והסתיים במקום שבו אני היום.
בשבוע האחרון הראיתי את החוברות לחבר. הוא בהה בהן לשניה ולא הבין למה עזבתי את זה. מה הקשר בין האיורים והעלילות למה שאני עושה עכשיו. חייכתי. יש קשר. והקשר הוא עמוק, יציב ואפילו הגיוני.
כשהתחלתי לצייר, ציירתי עם עיפרון. עיפרון מאפשר לנו גמישות ויצירת עומק לתמונה. אחר כך עברתי לדיו. דיו נותן חד משמעיות. משחקים מושלמים של אור וצל. איורים מוגדרים עם קווים מוצלבים. ציור בצבע היה אפיזודה קצרה. הוסיף חיים והרבה מהן לתמונות.
היום, אני מצייר לאנשים תמונות ישר בתוך המוח. בלי מתווכים. כל אדם, במבט מרפרף, נמצא הרחק מתחילת הדרך שלו. בהסתכלות עמוקה יותר, הוא נמצא תמיד בהתקדמות אבולוציונית של השלבים הקודמים. מה הקו העובר בין כל מה שעשית עד היום?