אנחנו חיים בעידן של אפשרויות. אפשר לקנות הכל. ללמוד הכל. הכל כאן. הכל נגיש. כל האפשרויות פתוחות. נמצאות בקצה המקלדת. רק לקום ולעשות. כל האפשרויות שלנו מונחות מולנו כל הזמן ויש מבחר כל כך גדול מהן.
למעשה, יש מבחר כל כך גדול של אפשרויות שאנחנו לא יודעים במי מהן לבחור. כמו ילד קטן שנכנס לחנות צעצועים ואמא אומרת לו שהוא יכול לבחור רק אחד. לכל בחירה יש מחיר. ואנחנו לא רוצים לשלם אותו.
אנחנו יכולים לבחור במשהו. זה פשוט אומר שלא נוכל כרגע לקבל משהו אחר. ואנחנו דווקא רוצים את הדבר השני. עכשיו אפילו יותר. הרי כל דבר שאומרים לנו שלא נוכל לקבל הוא עכשיו רצוי הרבה יותר. ואנחנו לא יודעים במה לבחור.
למעשה, אנחנו נמצאים בעידן שבו יש לנו הרבה יותר אפשרויות מאי פעם. ודווקא בעידן הזה, נדמה כאילו עודף אפשרויות הבחירה דווקא כובל את ידינו. מונע מאיתנו לעשות. מתוך הפחד להפסיד משהו, אנחנו לא עושים כלום.
ומה אם נמות בעוד חצי שעה? האם המחשבה שדאגנו לשמור על כל האפשרויות פתוחות באמת תחשב כהישג בחיים? האם אנחנו מוכנים שעל הקבר שלנו יהיה כתוב "כאן נקבר אדם שכנראה שמר את הישגיו ליום אחר"?