הקפה הורד לחצי הכוס כבר לפני רבע שעה. ולמרות שהמבט שלה היה מקובע בטבע הירוק והמדהים, הראש שלה היה במקום אחר. היתה לה תחושה שטעתה. ולא היתה לה ולו דרך אחת להוכיח את זה. הרי בגדול התוצאות מראות הצלחה אחר הצלחה.
על הדף זה היה אמור לעבוד. זה היה הגיוני מכדי שלא. והדבר שהציק לה יותר מכל היה חוסר הידיעה. היא הצליחה לפני המהלך והצליחה אחריו, איך היא יכולה לדעת אם זה בכלל קשור למה שעשתה?
זה כבר לא משנה כרגע כלום. היא תמיד היתה זו שהלכה לפני המחנה. זו שכל התחום שלה העתיק ממנה. וגם עכשיו הם העתיקו ממנה. לא הבינו למה זה לא עובד להם. כל אחד מהם חשב שהם מפספסים את הסוד.
לפעמים היא השתעשעה במחשבה למכור למתחרים שלה את הקורס "למה מה שהעתקתם לא עובד באמת". מצד שני, היה לה ברור שהם לא יבינו. שיווק זה לא רק העתקה. לחשוב מעבר לצעד או שניים הקרובים.
עכשיו, הטעות שלה היא כבר לא הטעות של המתחרים. היא הסטנדרט החדש. תו התקן למה שחייבים לעשות כדי להצליח. בכל מקרה, זה מה שהם חשבו. וכשהיא ניסתה להסביר להם שזה לא, הם הביטו בה בזלזול.
זה הרי מה שעובד, הם אמרו. את לא מבינה. כנראה שאת מפספסת משהו. יש כאן סוד שצריך לפצח. רק היא ידעה שזו טעות שהשתכפלה. ולא נותר לה דבר מלבד לשמור את הידיעה הזו לעצמה. הקשבה והעתקה הם שני דברים שונים.