הוא הסתכל מעבר לכתף. אבל בזהירות. כאילו הסיר ממנה לכלוך. כדי שלא ידעו שהוא מסתכל. הסמטה היתה ריקה. אותו זה לא שכנע. כבר המון זמן יש לו תחושה שמסתכלים עליו. בוחנים אותו. זוממים משהו.
הוא עבר את הפינה. נעצר לרגע. כאילו חיכה שהאדם שעוקב אחריו פתאום יצא מהסמטה. אף אחד לא יצא. הם כנראה יותר חכמים ממה שחשב. הוא החל ללכת ואז האיץ. מדי פעם, כשעבר ליד חנויות הוא האט. אולי ההשתקפות שלהם מחלון הראווה תחשוף אותם.
ואז קרה הלא יאומן. שנייה לפני שנכנס למשרד, ההוא שאחריו עשה טעות. האיץ במקום להאט. כנראה שהוסח בגלל האישה בשמלה האדומה. והם כמעט נתקעו אחד בשני. שנייה תקועה בזמן. עומדים אחד מול השני במתח.
המבט לא השאיר מקום לספק. אפילו שהאיש ניסה למלמל את דרכו מחוץ למצב. זה לא… אני רק… זה לא מה שאתה חושב. והוא לא היה טיפש. ידע שהאנשים האלה עוקבים אחריו. בהדרגה אפילו החל להבין מה הם זוממים מאחורי גבו.
הוא חיבק את האיש. והאיש, שלא ראה את זה מגיע, נראה מבולבל לרגע. הוא היה חדש בזה. לא עדכנו אותו בכל הפרטים. רק ידע מה הוא צריך לעשות. לא ידע שהם כבר שנים בוחשים בחייו של האיש שאחריו עקב.
כבר שנים הם ישבו ועקבו ותכננו והזיזו צעדים. ולמרות שהקפידו להישאר בצללים, הם היו נחושים להצליח לעשות לו את זה. כל הדברים שעבר. הטובים והגרועים כאחד. כולם היו חלק מתוכנית גדולה אחת – לגרום לו להצליח. והוא ידע.