הרבה כבר נכתב על ביטחון עצמי. המון. לכולנו ברור מה יכול להעלות אותו ומה יכול להוריד אותו. כל אדם רוצה לחזק אותו. וזה ברור למה. רק שאלה אחת שהייתה צריכה להישאל, לא נשאלה מעולם: האם ביטחון עצמי יכול דווקא לפעול לרעתנו?
על פניו, רוב האנשים יגידו שביטחון עצמי יכול לפעול לרעתנו רק אם הוא מוגזם ולא מבוסס על המציאות. לא על זה אני מדבר. נניח לשנייה את הנושא של פוזה לא מוצדקת בצד. אני מדבר על ביטחון עצמי רגיל. כזה שמפגין אדם שיודע בדיוק מה הוא עושה.
הרבה מאוד אנשים לומדים כלים שיעזרו להם להצליח יותר. להיות רהוטים יותר. כדי לדעת בדיוק מה להגיד ברגע הנכון. ולשלוף את זה כמו בסדרות ובסרטים – את המשפט השנון המושלם ובתזמון המושלם. כן, גם תחום ה-NLP שלי לא חף מפשע.
וזה מובן. כולנו רוצים להיות מוצלחים יותר. ממש כמו הדמויות בטלוויזיה שאנחנו אוהבים. מצד שני, אף אחד לא מחפש אדם מושלם באמת. לא כשהוא בא לרכוש רכב. לא בזמן ראיון עבודה. לא כשהוא בא לדבר עם חבר. לא בזמן שהוא מתחיל עם בן או בת זוג.
אנשים שמסוגלים לדקלם משהו בצורה מושלמת, תמיד נתפשים כאילו שהם התכוננו בבית. כאילו שהם כבר עשו את זה מיליון פעמים. ולמרות שזה נשמע טוב, ביצוע מושלם מדי גורם לנו להרגיש כאילו שאין פה יחס אישי. הרי זה אותו שטיק שהוא עושה עם כולם.
דווקא בהססנות הרגעית, בגמגום הקל ובהתרגשות יש משהו מקסים. משהו שהוא אנושי. משהו שמשדר אכפתיות. רצון להכיר דווקא אותנו. לגשש את התקשורת הראשונית. משהו שמראה שעצם נוכחותנו מזיזה אצלם משהו. משהו שמביא אותם להרגיש.
לפעמים דווקא האנושיות שלנו היא מה שהופך אותנו למושלמים. ולא שחזור המילים או המחוות המדויקות. כי אנחנו זה אנחנו. והם זה הם. ולפעמים החוכמה בתקשורת היא לדעת מתי לשחרר ולתת לכלים לזרום. עם טעויות. עם גמגום קל. עם היסוס.