הוא רכן מתוח מעל קו הזינוק. מותח את שרירי רגליו. מרוכז בנקודת ההמשך. בדיוק כמו שהתאמן. חיכה ליריית הזינוק. חייך חיוך קטן. יודע שהכול יבוא סוף סוף לידי ביטוי בריצה הזו. הניע את הגב קדימה ואחורה בניעות קלות.
הוא השתדל שלא להסתכל לצדדים. נשם נשימות עמוקות ומלאות. קרא כי עליו להיות מסונכרן עם הירייה. כאילו שהיא זו שיורה אותו לכיוון סוף המסלול. ואז להאיץ. לחשב את הסיבובים. ולתת את הריצה המהירה ביותר בסוף.
רעש מוזר הגיע מאחוריו. כאילו מישהו החל כבר לרוץ. ואז מישהו עקף אותו. ועוד אחד. ועוד אחד. כאילו חתכו בתור. והוא התמלא בזעם לשנייה. יכול להיות שהם רימו? הרי לא יכול להיות שהוא פספס משהו חזק כמו ירייה. הוא היה כל כך מרוכז ומתוח.
הם חלפו על פניו והשקט חזר. מוזר, הוא אמר לעצמו. על ריצה לפני הירייה אמורים לפסול אותם. זה הרי לא חוקי. הוא מתח את עצמו אפילו יותר. ציפה בשקיקה לירייה שתגיע. ודקה לאחר מכן, הם חזרו לעוד סיבוב. ועדיין לא שמע את יריית הזינוק.
עכשיו האמונה שלו בעצמו התערערה. יכול להיות שהוא פספס את הירייה. או שאולי החוקים הם אחרים. לא יכול להיות שכולם טועים והוא צודק. או שאולי כן. ובזמן שהוא חשב, הם חלפו שוב על פניו. עכשיו הוא החל לקנא. יש להם יתרון עליו.
ובזמן שהוא היה שם מתוח ומחמיץ פנים, משהו אמר לו להסתכל.
הוא הרים את המבט מהרצפה והסתכל על אחד מהרצים. הרץ הסתכל עליו בחזרה בחיוך. מסמן לו עם היד שיצטרף. מושיט יד כדי לעזור לו לקום. הוא הושיט לרץ את היד בחזרה וההוא משך אותו לרוץ איתם באותו קצב.
תוך שניה הוא הסתנכרן עם הקבוצה. רץ אתם ביחד. הבין שהסיבה שהוא לא שמע את הירייה היא כי לא נולד בזמן שקרתה. בכל פעם מישהו מצטרף לקבוצה ורצים. אלה שעוזבים מפסידים. אלה שנשארים הופכים למנהיגים. והמנהיגים עוזרים לחדשים להצטרף.
הוא היה מוכן לדבר הלא נכון. זו לא תחרות נגדם. זה מבחן של סיבולת.