רק תבואו לוובינר. תורידו את הספרון. שימו פה את הפרטים. אנחנו נשלח לכם את מה שצריך. פתאום המייל שלנו מתמלא בהצעות מאנשים שבחיים לא הכרנו. זה מעורר אנטי. וברור מאוד למה – לא הרשינו להם לעשות את זה. והם מפספסים את העיקר.
כל הרעיון מסביב לעמודים שחולבים מאתנו פרטי יצירת קשר כדי לקבל משהו אינו הפצת המייל שלנו לכל דורש. גם אם זה "לא לגמרי לא חוקי". ושזה "רק שולחת מייל, למה לכעוס". הרעיון נסוב מסביב למילה אחת – אמון. אחרי הכל, מדובר בתחילת מערכת יחסים.
בכל מצב שבו אנו נותנים לאדם דבר ומקבלים ממנו דבר מה בחזרה קיים הסכם לא כתוב. הוא אומר דבר אחד – יש לי אמון בך שתיתן לי את מה שהבטחת לי מבלי להשתמש בפרטים לכל דבר מעבר לכך. וכשמפיצים את המייל שלנו, זה פוגע בנו.
ואם יש כאלה שינסו לצייר את זה כ"אבל זה מה שצריך לעשות כדי לשרוד" חשוב שיבינו דבר חשוב. זה בדיוק כמו שהבחור שהתחיל עם הבת הצעירה שלך יקבל ממנה את מספר הטלפון שלה ויפיץ אותו לכולם. מתוך ידיעה מראש שהם לא יפסיקו להטריד אותה.
זה אולי נשמע קצת קיצוני אבל זו המהות של "שיווק ברשות" (Permission marketing). אדם נותן לנו את הרשות לעשות משהו מוגדר עם הפרטים שלו. וזה הכל. אם אנחנו רוצים לעשות משהו נוסף, עלינו לקבל ממנו רשות לעשות את זה.
אדם נותן את המייל שלו כדי לקבל משהו שרלבנטי להבטחה שפורסמה. לא כדי לקבל ספאם למייל. אדם משלם ובא להרצאה כדי לקבל את הערך שהובטח לו. לא חצי הרצאה וחצי נאום מכירה לתוכנית ליווי יקרה "בה נגלה את מה שהבטחתי שאגלה פה".
בסופו של יום, זה או שיש לנו אמינות בעיני הלקוחות או שלא. וללא אמינות, הם גם לא ירכשו מאתנו או ימשיכו לצרוך מאתנו מידע. על אחת כמה וכמה יישארו לקוחות נאמנים שיספרו עלינו הלאה. את זה הם יעשו רק אם יאמינו בנו. וזו בדיוק מהות העניין.