מרשל מקלוהן, אחד מחוקרי התקשורת הגדולים של המאה העשרים אמר כי המדיום הוא המסר. הדרך שבה אנחנו מעבירים את המסר שלנו, היא זאת שנותן למילה הנאמרת את משמעותה, מעבר לבחירת המילים עצמה.
ילד שמסתכל על אמו בעיניים דומעות, אחרי שעודדה אותו ואומר לה "אני אוהב אותך". גבר שכורע ברך, מגיש טבעת לבת זוגו ואומר לה "אני אוהב אותך". איש מכירות חלקלק שמציע בחצי חיוך מזויף ללקוח הנחה על מוצר ומסביר לו כי זה רק כי "אני אוהב אותך".
כל אחד מהם נעשה תוך שימוש בשפת גוף שונה. טון קול אחר. צירוף הבעות בפנים שמביע תחושה אחרת. לפעמים אפילו אמצעי תקשורת שונה. הרי יש משמעות שונה לחלוטין אם מפטרים אדם פנים אל פנים או באמצעות הודעה ב-SMS.
ונדמה כי כל זה לא ענייני. על פניו, במקום להתייחס לתוכן, אנשים מתייחסים למה שמסביב. וזה לא "לא ענייני". אחרי שעה שהסברנו לאדם דבר, הוא עשוי להגיב דווקא לכך שאמרנו "שניים" במקום "שתיים". כאילו שהוא סתום. ובמקום להקשיב, רק חיפש על מה להעיר.
הוא לא סתום. כאשר המסר שאנחנו מנסים להעביר אינו מסונכרן, הוא יוצר "רעש". כאשר שפת הגוף, המילים, טון הקול וההבעות שלנו לא מביעים את אותו המסר, האדם שמולנו יקבל אותו בצורה מבולבלת. והמסר לא יעבור כמו שצריך.
אפילו אם בחרנו את מילותינו בקפידה.
וזה דווקא כן ענייני. כי זה חלק מהמסר. וזה דווקא כן עניינך. כי יש סיבה לכך שהמסר הזה צריך לעבור. אחרת איך יבינו אותנו נכון ויגיבו אלינו בצורה עניינית?