הראש עבד במעגלים. היא הייתה צריכה כסף. קודם כל כסף. וזה הלחיץ אותה. לא משנה מה היא ניסתה לעשות כדי לשנות את התחושה. זה עבד רק לזמן קצר. כי אין זמן. חייבת להשיג כסף. לשניות נזכרה שהיא צריכה לנשום. והיא הרגישה את זה.
היא הייתה צריכה להרים כמה טלפונים ללקוחות פוטנציאליים. צריכה לעדכן את האתר. צריכה להרים קמפיין שיווקי. ואז הגיעה שיחת טלפון מהשותף. גם הוא היה לחוץ. וזה הלחיץ אותה הרבה יותר. כי עכשיו היא חשבה גם על המצב הכלכלי שלו.
היא הייתה צריכה. הכל. בו זמנית. ונמשכה לכל הכיוונים. שוב ושוב. מנסה לרוץ לכל אחד מהם. להספיק כמה שיותר. כמו ספרינטים קצרים הלוך ושוב. כל פעם לכיוון אחר. והיא הרגישה איך זה מתחיל להתיש אותה.
אז פתחה את הפייסבוק. חברה משכבר הימים. רק לרגע. להתעדכן. ונשאבה לאיזה ויכוח פוליטי. בין לבין עשתה לייק לתמונה של חתול. זה רק כדי לאוורר את הראש היא אמרה לעצמה. לא הצליחה לחזור ולהתמקד בעבודה.
היא הייתה צריכה להספיק עוד כל כך הרבה. הזמן ברח לה מבין האצבעות. ואמא שלה בדיוק התקשרה. לאמא תמיד עונים. גם כשהיא מזכירה לה שהשעון הביולוגי לא עובד לטובתה. ועכשיו עוד דבר נוסף לרשימה. היא צריכה גם לעשות ילדים.
מרוב צריך היא הייתה תקועה במעגל שלה. וככל שרצה יותר, כך גילתה שפחות קל לה להפסיק לרוץ. זה נתן לה את התחושה שהיא עסוקה. שהיא עושה משהו עם הזמן שלה. בפועל היא עבדה רק במחשבות שלה. ובפייסבוק. אבל זה לא נחשב.
ההיפך מריצה במעגלים היא ריצה לכיוון מטרה, הוא אמר לה על כוס קפה בסוף היום. גם כשאצן רץ, יש סימונים עבורו על הקרקע. כדי שיידע. שיהיה ברור לו איפה הוא נמצא ביחס לסוף המרוץ. כדי שתהיה לו תקווה.
היא שקעה בתוך עיניו. כי הן הדבר היחיד שהביא לה רוגע בתקופה המטורפת הזאת. נקודה של שוויון. והמסר החל לחלחל. למרות שלא היה שום דבר שהיא רצתה פחות מלשנות נושא לשיחה. לשקוע קצת בחיים שלו. להתנתק לרגע משלה.
איפה שהוא בראש שלה היא ידעה שהוא צודק. ושמה את זה בצד. כרגיל. כי מחר יום חדש. וצריך להתכונן למרוץ הצריך היומי. זה דורש אנרגיה.