לא הכעס הוא שעומד באמת מאחורי השנאה אלא הפחד. הפחד שהצד השני יקבל הכל. ושלא יישאר מספיק לצד שלנו. כי הבטיחו לנו. וזה יכול להיות או אצלנו או אצלם. זה חייב להיות אצלנו. כי זה מגיע לנו. הרי הבטיחו.
במציאות שבה הכל הוא "או" לנו "או" לאחר יש רק מנצח אחד. וכשיש צד אחד שמפגין את נצחונו יש גם צד אחר שהפסדו מופגן. הוא נעלב. פגוע. מרגיש שזה היה מגיע לו. לקחו את מה ששייך לא בזכות.
והתפישה שזה חייב להיות "או" שלו "או" של הצד השני רק מתחזקת.
אז הוא נשבע לנקום. להראות להם מה זה. כי מגיע לו. והוא ידאג להשיג את זה. בכל מחיר. תוך השארת אדמה חרוכה מאחוריו. גם אם לא יישאר בסוף כלום. העיקר להראות שגם הוא יכול לנצח. ולגרום לאחר להפסיד. כי אם זה לא יהיה שלו, זה לא יהיה של אף אחד.
וכך עובד המעגל. פחד רודף פחד. שנאה רודפת שנאה. נקמנות רודפת נקמנות. ואף אחד לא טורח לבדוק מה יקרה אם בטעות ייכנסו לעולם אחר. עולם של "גם וגם". עולם שבו אין גבולות וכל אחד יכול להרוויח. עולם שנמצא מתחת לאף שלהם. אבל הם לא רואים אותו.
כי הפחד להפסיד מנצח את המציאות. מסתיר אותה. מעוור עיני חכמים. ואלה שמנסים להעיר אותם, תמיד ייחשבו לתמימים. כי הם לא מבינים. כי הצד השני ינצל את ההפוגה. והם לא לעולם לא יסמכו עליו. עד שינסו לרגע. אפילו בידיים חוששות.
עד שלא ינסו, לא ידעו. וכל עוד יפחדו, הם לא ינסו.
הדרך היחידה להשיג היא לשחרר את הפחד.
וזה ביטחון אמתי.