לכל אחד מאתנו יש פנטזיה. חלום שאנחנו יודעים שכנראה לא יתגשם. משהו שלדעתנו נמצא מעבר לגבול ההשגה. משהו, שנעול מאחורי מחסומים חברתיים ודימוי עצמי קבוע מראש. לא נודה בזה לעולם בפני אדם זר. לחברים? אולי. וזה הכל.
כולנו משתעשעים עם הרעיון. מדמיינים איך זה ייראה לעשות את זה. איך זה יהיה אם לא יהיה אף אחד שישפוט אותנו. וכמובן, איך זה ירגיש כשנשיג את זה. זה מסעיר אותנו. להגשים את הדבר האסור. זה שאנחנו מונעים מעצמנו.
במציאות, כך רוב האנשים מאמין, מסוכן להגשים את הפנטזיה. זה יכול לפגוע בדרך שבה אחרים חושבים עלינו. או יותר גרוע, בדרך שבה אנחנו מגדירים את עצמנו. ערעור התדמית שלנו. ועד שגיבשנו אותה… אנחנו מפחדים להרוס ולהתחיל מחדש.
ויש לזה סיבה: החוקים שנוצרו בחברה מיועדים ליצירת סדר. כדי שכל אחד יקבל את מקומו. כדי שכולם יוכלו לחיות עם כולם בשלום. הפנטזיה לא. היא אישית. דורשת מאתנו לצאת מקוביית הנוחות שלנו. ללכת את המטר הנוסף שאף אחד אחר לא הולך.
לעתים קרובות, הגשמת הפנטזיה שלנו כרוכה בפגיעה באנשים אחרים. הישארותה בגבול הפנטזיה מעוגנת ברגשות אשם. כי יש משפחה. כי יש הוצאות חשובות יותר. כי יש וכי יש וכי יש. ולפעמים כל אלה באמת נכונים. ולפעמים זה סתם תירוץ.
תירוץ לא להצליח יותר רק כי אנחנו חושבים שאחרים לא יפרגנו להצלחה שלנו. תירוץ לא לעשות דברים לא מקובלים כי זה יגרום לאנשים להגיב בצורה לא יפה כלפינו או כלפי המשפחה שלנו. והכי נורא, תירוץ לא להעז ולהתפתח בתור בני אדם כי אמרו לנו שאנחנו לא מסוגלים.
אז אנחנו מחכים לאדם אחר. סמכותי יותר. אחד שיגרום לנו לעשות. אחד שיכפה עלינו לצאת מאזור הנוחות. אחד שיגרום לנו לעשות את מה שתמיד רצינו. שנוכל להפיל עליו את האחריות אם זה לא יעבוד. ולקחת אותה לעצמנו אם הכל יתקתק כמו שצריך.
כי מאוד קל להתחבא מאחורי היומיומי. מאחורי מה שכולם עושים. הוא מרגיש בסדר. לא דורש מאמץ מיוחד. או לפחות לא חריג חברתית. מצד שני, הוא מרגיש כמו מים פה. עושה את העבודה אבל בלי טעם. כי זה לא מה שאנחנו באמת מפנטזים עליו.
הגיע הזמן לקחת את הפנטזיות שלנו על עתיד טוב יותר בשבילנו ולהפוך אותן למציאות.
בלי תירוצים. בלי לחשוב מה יגידו אחרים. או איזה הבעה מחורבנת תעבור להם בפנים.
וכן, גם אם זה דורש מעט מאמץ והשקעה. כי זה הדבר היחיד ששווה.