כשאדם חושב על הדברים שיעשה כשייצא לפנסיה אפשר לדעת עליו רק דבר אחד. הוא לא אוהב את מה שהוא עושה. אם יכול היה להפסיק היום, כנראה שהיה עושה את זה. ובאותו הרגע הופך לפצצה מתקתקת. כזאת שפחות אכפת לה מהתפקיד מרגע לרגע.
הוא היה רוצה להיות בים. לטייל מסביב לעולם. להתחיל להשקיע יותר בתחביבים שלו. ללמוד לצייר. לאמן אנשים אחרים להצליח. לעבור קורס בדבר שתמיד רצה ואף פעם לא אישרו לו לעשות. הוא מבין בהדרגה שהוא מאולף. סוס פרא שנועד למרחבים ורץ במעגלים בחווה.
זה בוער לו בעצמות. גם כשהוא לא חושב על זה. מטריד את מנוחתו. מסיח את דעתו. כמו ענן גשם שמרחף מעל האגם. שם ולא שם. פוטנציאל שעומד להתפרץ בכל רגע. מעיב על תמונת נוף שהייתה יכולה להיות מושלמת. והוא כל כך מתגעגע לשמש שהייתה שלו כשהיה קטן.
כל צעד לכיוון השמש, מפוגג את הענן. למרות שזה מפחיד. למרות שזה כל מה שהכיר. למרות שכולם אומרים לו שלא יעשה את זה. כי גם אם מעונן, כולם עומדים תחת אותו ענן. ולדעתם, עדיף להירטב בגשם עם כולם מאשר להשתזף עם מועטים.
אם כולם עומדים, זה לא תירוץ לעמוד. לפעמים, אם אף אחד לא קופץ מעבר לגדר זה לא כי זה מסוכן. לפעמים, זה רק כי אף אחד מהם לא רצה לשבור את יישור הקו. להרוס את "מה שמקובל". כי כל עוד השקר של הרוב מקובל על ידי הרוב, אז הוא נכון.
יום אחד הוא יעשה את הצעד. ישבור את קו העמידה הישר. בהתחלה יסתכלו עליו בצורה עקומה. חלק מקנאה. חלק מחוסר הבנה. זה יהיה היום שלו. לא שלהם. כי האחריות על ה"להרגיש טוב" שלו שייכת לו. ולא להם.
שינוי אף פעם לא גורר תגובה חיובית מיידית. זה שובר את המוסכמות. מחייב אנשים לבחון את תפיסת המציאות שלהם. והם לא רוצים לשנות כלום אצלם רק כי משהו השתנה אצלו. כי הוא החליט להעז. זה מפריע ומציק להם.
עם זאת, ברגע שהצעד יתבצע והצעדים יהפכו להיות יותר יציבים במסלול שלו לא תהיה להם אפשרות אחרת. כמו איתן טבע. עובדה מוגמרת. אז ורק אז הם יקבלו את המצב. בין אם ירצו ובין אם לא. עכשיו הוא שלו. חי על פי הטבע שלו. דוהר במרחבי חייו.