ככל שעובר הזמן זה נהיה יותר ברור. יותר ויותר אנשים מעדיפים ליהנות מהדרמות הקטנות. נהנים לכעוס. לדבר שוב ושוב על מה שלדעתם עשו להם. אכלו להם. שתו להם. לדבר על "העוול ההיסטורי". לנסות לגייס כמה שיותר אנשים ל"צד שלהם". להרגיש צודקים יותר.
מרוב כעס, הם מוצאים רוע בכל דבר שהצד השני עושה. בעיקר אם הוא מצליח להצליח. כי לדעתם לא מגיע לו. אז הם מנסים "להחזיר" לו. ואם הצד השני מחזיר לו על כך שהחזיר לו, שניהם מסתחררים למטה במעגל אין סופי של שנאה. מעגל שלא עושה דבר מלבד לרסק את שני הצדדים.
השנאה מדבקת.
מהרגע שהחלו לדבר עם כולם על מה שקרה, היא מפסיקה להיות השנאה שלהם בלבד. הם מדביקים בה את האנשים שאוהבים אותם. את האנשים שבצד שלהם. וכך הכעס והשנאה רק גדלים. עוברים לאנשים אחרים. מרעילים אותם. וטוב להם שאחרים בצד שלהם, כי הם מרגישים יותר צודקים.
הטעות הגדולה ביותר היא לעמוד מולם. להילחם את מלחמת הצדק. כי עכשיו זה השם הטוב שלנו מול זה שלהם. הצד שלנו מול הצד שלהם. ולאפשר לשנאה שלהם להדביק גם אותנו. לכלות את כל מה שטוב בנו. להתנצח, להתנגח ולהשמיד כל חלקה טובה. לחרוך את האדמה.
לעתים חכם יותר לזוז הצידה. לא לעמוד באמצע נתיב ההסתערות ובטח שלא להילחם. פשוט לזוז מכיוון התקיפה. לאפשר לאדם המסתער להמשיך לרוץ בשנאה עיוורת אל עבר הדרקונים שבראשו. וכשאין אף אחד שבאמת נמצא שם להילחם איתם, לאפשר ללהבת השנאה שמעוורת אותם לכלות את עצמה.
בזמן שהם מסתערים על תחנות רוח עם גרזנים שלופים, חשוב יותר להמשיך לפתח את הטוב שבתוכנו. להתמקד בעשייה ובחזון שלנו. לעזור לאנשים. לפתח אותם. להדביק אותם בהשראה, בחיוביות ובמוטיבציה. וזה עדיף על מלחמת הצדק. כי מצדקנות ונקמנות שום דבר טוב לא יצא.
המלחמה שלנו חייבת להיות רק בעצמנו. בדחפים שלנו להחזיר למישהו על מה שעשה. להראות מי צודק יותר. לגייס תומכים שיצדיקו אותנו. לשמר מלחמות מיותרות. ולהסיח את עצמנו מכל מה שחשוב. זו מלחמת הצדק היחידה שבה עלינו לנצח.
כי ההצלחה שלנו לא טמונה במלחמה על צדק. אלא בנתינת ערך לאחרים.