לפעמים נופלת לך ביד פנינה. מהסוג ששולי הפנינים מחכים להם חודשים. מהסוג שאתה עוצר ואומר "או, זה בדיוק מה שחיפשתי". והפעם מצאתי פנינה במייל שלי מנעמה, קוראת קבועה של הבלוג, שכתבה פירור תובנות משלה ושלחה אליי.
לאחר שקראתי, אהבתי וקיבלתי את אישורה לפרסם, אני גאה להציג בפניכם את פירור התובנות של נעמה:
=========================
יש אנשים שאוספים בקבוקי בירה ריקים. יש כאלה שאוספים מטבעות. לו היה אוסף של משקפיים משומשים. הוא לא יודע להצביע על היום שבו התחיל לאסוף. בעצם, לא היה יום כזה. הוא פשוט גר בארץ המשקפיים, כמו השעונים בשוויץ.
מתישהו הוא גילה שיש לו המון זוגות משקפיים. הוא גדל בסביבת משקפופרים ואלו היו המתנות שקיבל. את חלקם הוא קיבל בירושה, את חלקם הוא מצא וחלקם קיבל במתנה. עם הזמן האוסף הפך לתחביב. כמעט לתשוקה.
הוא אהב את הזוגות שבאוסף שלו. נתן להם מקום של כבוד. סידר אותם בשורות ישרות וניקה אותם בספירט כל שבועיים. היו ביניהם רגילים ומיוחדים, בצבעים ובדגמים שונים, חדשים כמעט ובלויים מרוב שימוש.
היו כאלה שהיה להם שימוש קבוע וכאלה שהמתינו לשעה מיוחדת. היו כאלה שאהב במיוחד וכאלה שפחות. אבל את כולם הוא טיפח במסירות. לפני אירוע חשוב הוא התבונן על כולם, מרגיש איך הם קורצים לו מן המדפים, ובחר את המתאים ביותר.
האמת, שהיו זוגות שחשב להיפטר מהם. היה זוג שכשמרכיבים אותו מרגישים דקירות באף. הוא היה זורק אותו מזמן אבל דווקא הוא היה מזכרת מההורים והיה לו קשה מדי להשליך אותו ככה, בלי שום סנטימנטים. הם מכירים מאז שהיו ילדים. עברו כל כך הרבה חוויות יחד.
היה עוד אחד. טרנד חדש מאירופה. לרבים בסביבתו היה כזה זוג. מין פטנט כזה שמרכיבים אותו ולאט לאט מרגישים חום נעים כזה בפנים שהולך ומתפשט לכל הגוף. תענוג אמתי. תחושה מדהימה.
אבל החום הזה גרם לו לכוויות. וזה כבר לא היה נעים. אחרי כמה ניסיונות הוא החליט להניח אותם במדף.
לפעמים הוא שאל את עצמו איך אחרים מסתדרים איתם. איך הם לא נכווים. אולי יש להם עור עבה יותר. אולי הם התרגלו לכוויות, ואולי, אולי כדי להיות אופנתיים הם מוכנים אפילו לסבול.
לאחרונה הוא קיבל זוג משקפיים נדיר, מידיד קרוב שהבטיח לו שאין עוד זוג כזה בארץ. הייתה לו מסגרת עגולה עם חור, כמו משולש פיצה שחסר במגש. הוא הרכיב אותו והרגיש לא נוח. לרגע חשב להתייאש ולהניח אותו באוסף, אבל הוא לא ויתר.
זה היה מרתק. לראות-ולא-לראות. להתמקד רק בחלק של העדשה ולהתעלם מכל השאר. לאט לאט הוא התרגל. העיניים מסתכלות רק לאזור הנכון. והשאר? הוא לא קיים בכלל ולא היה מעולם.
ואז, בדיוק אז, הוא גילה שכולם מסביבו מרכיבים את אותם משקפיים בדיוק. כמו מגש פיצה עם משולש חסר.
=======================